מאת: מינה פארן Ph.D
שם לטיני: Ceratonia siliqua
שם עברי: חרוב מצוי
שם נפוץ: Carob
משפחה: Caesalpiniaceae
חלקי צמח בשימוש: פירות, זרעים.
תיאור בוטני
החרוב הוא עץ ירוק-עד, דו ביתי הגדל בארצות הים התיכון, המזרח התיכון, מערב אסיה. גובהו מגיע ל-15 מ’. המין חרוב מצוי (siliqua) הוא מין יחיד בסוג Ceratonia.
בארץ החרוב הוא עץ נפוץ בחורש הים תיכוני. בכמה מקומות הוא מופיע בחברת צומח עם אלת המסטיק. החרוב הוא בין העצים הראשונים הנובטים אחרי שריפה. הוא מאריך ימים עד כ-200 שנה.
מקור השם חרוב הוא בעברית או ארמית. לפי גירסה אחת נגזר שמו מ”חרב” בגלל צורת הפרי. לפי גירסה שניה נגזר השם מחורב או חרבה בגלל יובשו של הפרי.
זרעי החרוב שוקלים 0.21-0.2 ג’, וזה משקל הקרט, מונח שנגזר כנראה מ-Ceratonia.
החרוב אינו מוזכר בתנ”ך אולם מרבים להזכיר אותו במשנה ובתלמוד. החרוב גדל בארץ כבר בתקופת במקרא וגם גדלו אותו גידול חקלאי. יתכן שהוא אינו מוזכר בתנ”ך כי המעיטו בחשיבות הפרי. שני מקומות בארץ נקראו על שמו: מגדל חרוב וכפר חרובא.
שורשי החרוב מתפשטים לרוחב וגם חודרים לעומק רב.
זה יכול להסביר את ההלכה שקבעה כמה צריך להרחיק את החרוב מבור לאגירת מים.
הגזע עשוי להגיע לעובי רב, וכשהעץ מזדקן הגזע לפעמים נעשה חלול. מכאן האגדה על הנביא ישעיהו שברח מהמלך מנשה והסתתר בחלל שבגזע ” חרובית שבלעה אותו”. המלך הביא חרשי עץ שניסרו את העץ ואת הנביא שבתוכו.
עץ החרוב פורח בחודשים אוגוסט עד אוקטובר. הפרחים הם חד מיניים, זכריים או נקביים. הפירות מבשילים בחודשים ספטמבר- אוקטובר.
בתקופת במשנה ביררו בארץ זנים של חרובים משובחים והרכיבו אותם על עצי הבר. פירותיהם היו משובחים ובמשנה ובתלמוד מסופר על חוט של דבש שנמשך כששברו את הפרי (ירושלמי פאה פ”ז ה”ג, בבא בתרא צ”א ע”ב)
הפירות של עצי הבר שאיכותם הייתה ירודה נחשבו למאכל בהמה, ואילו פירות החרובים המורכבים היו משובחים ונחשבו למאכל אדם.
נהגו להכין מהפירות הבשלים דבש חרובים, שהתקבל כנוזל סמיך ומתוק.
עץ חרוב בוגר נותן כ- 130 ק”ג פירות בשנה. הזרעים מהווים כ-10% ממשקל הפרי.
רכיבים פעילים
סוכרים 50%-40, פרוקטוז 13%, גלוקוז, D-גלקטוז, D-מאנוז, סכרוז 26%, Xylose, עמילן.
חומצות אמינו: אלנין, ארגינין, חומצה גלוטמית, גליצין, היסטידין, פרולין, הידרוקסי-פרולין, לויצין, איזולויצין, ליזין, מתיונין, סרין, טירוזין, ואלין, תריאונין, חומצה אספרטית, פניל-אלנין. חלבונים.
טאנינים: חומצה גאלית, גאלו-טאנינים
חומצות אורגניות: פורמית, בוטירית, בנזואית
פוליפנולים 19.2%, אנתוציאנידינים 4.37%, ונילין 1.36% (1).
המיצלולוזה, גומי, concanavalin-A, ליגנין, פקטין, מרכיבים ריריים.
הזרעים מכילים חלבון, טאנינים, פקטין, סידן וגומי המורכב ברובו מ-galactomannan.
החלבון מצוי ברובו בפסיגים ובעובר, הגומי מצוי באנדוספרם.
פעילות רפואית
אנטי אוקסידנט, עוצר שלשול, אנטי בקטריאלי, מוריד רמת שומנים וכולסטרול בדם, פעילות זו מיוחסת לסיבים התזונתיים.
חלק מהטאנינים המצויים בפירות אינם נמסים במים ואינם קושרים חלבונים. הם קושרים רעלנים, ומעכבים גידול של חיידקים.
מעכבים reflux מהקיבה אל הושט. פעילות זו מיוחסת לסיבים ולסוכרים שתופחים וגורמים למזון שבקיבה להיות צמיגי יותר, וכך מונעים את עלייתו לכיוון הושט, מונעים צרבת.
הגומי מהזרעים והפירות גורם לירידה ברמת סוכר, אינסולין וכולסטרול (2).
רפואה מסורתית
הפירות והזרעים שמשו לעצירת שלשול, להמיס יבלות, זמרים נהגו ללעוס את הפירות שנחשבו למשפרים של הקול. השימוש העיקרי בחרובים הוא כמזון לבני אדם ולבהמות בית.
שימוש רפואי
הפירות והזרעים משמשים לעצירת שלשול, כולל שלשול זיהומי, ויראלי או בקטריאלי. המנגנון הוא ספיגה של המים מהמעי הגס על ידי פוליסכרידים המצויים בגומי.
הם פועלים גם כמרכיב הקושר מתכות כבדות.
להורדת רמת שומנים וכולסטרול בדם. מחקרים הראו שאצל משתתפים שלקחו 15 ג’ ליום של אבקת חרובים ירדה רמת הכולסטרול ב-7.1% ורמת LDL
ב-10.6% (3).
שימוש חיצוני, לטיפול בפצעים בפה.
שימוש כמזון: זרעים קלויים משמשים כתחליף לקפה, אבקה מהפירות משמשת להכנת שוקולד, עוגות ומשקאות. הזרעים הטחונים מכילים 60% חלבון. ניתן להשתמש בהם להכנת שוקולד ומיני מאפה. גומי המופק מהאנדוספרם של הזרעים משמש כמעבה מזון.
הכנות ומינון
לעצירת שלשול- אבקה שנלקחת בתוך מים, 15 ג’ לילדים, 20 ג’ למבוגרים. יש לקחת את האבקה עם הרבה מים.
התוויות נגד
בלתי ידועות.
אינטראקציות עם תרופות אחרות
בלתי ידועות.
תופעות לוואי
תופעות אלרגיות נדירות.
מחקרים שנערכו על עלי החרוב
המחקר הראה שעלי החרוב מכילים ריכוז גבוה של פוליפנולים, פלבנואידים, גאלו-טאנינים וחומצה גאלית. הם גרמו לעיכוב של חלוקת תאים סרטניים בתרביות רקמה ולהגברה של אפופטוזיס (4). החוקרים הסיקו שלעלי החרוב יש פעילות אנטי סרטנית.
במחקר אחר נעשו מיצויים של עלי חרוב במים, אתנול, מתנול והקסאן (5). נבדקה פעילותם נגד חיידקים.
הראו עיכוב של כמה זנים של קולי, קנדידה ושל סטפילוקוקים.
מחקר אחר בדק נוכחות של מרכיבים בעלי אפיניות לרצפטורים של בנזודיאזפנים בעלים ובפירות של החרוב (6).
בנזודיאזפנים הם קבוצה של תרופות המשמשות להרגעה ולהשריית שינה. אב הטיפוס של קבוצה זו הוא הוואליום – diazepam .
יש להם רצפטורים ספציפיים בגוף האדם ובבעלי חיים אחרים. בשנים האחרונות מצאו בנזודיאזפנים ברקמות אנימליות וכן אצל צמחים, כגון, פסיפלורה וקמומיל.
החוקרים הוכיחו שיש מרכיבים הדומים לבנזודיאזפינים בעלים ובפירות של החרוב, והם נקשרים באופן ספציפי לרצפטורים מרכזיים והיקפיים (6).
החוקרים מציעים שימוש בעלים ובפירות של החרוב להרגעה.
