מאת: פרץ גן *
מהו המזון “הכי קייצי”, אחרי האבטיח? תירס!
באופן סמלי, צמח התירס תורם לנו גם את “זקן התירס” – אחת התרופות הצמחיות הנדרשות לנו לעתים קרובות דווקא בימי הקיץ.
“זקן תירס” הוא השם המקובל לשערות, מעין חוטים בעלי מגע רך המזכיר משי (“”cornsilk ), באורך 15-20 ס”מ היוצאים מן העלים (“חותלות”) החופים את קלח התירס, והם מחוברים בצידם השני לגרגרי התירס שבאשבול (“קלח”). מבחינה בוטנית, שערות אלה הן עמודי העלי (pistils) וצלקות ((stigmata של הפרחים הנקביים של צמח התירס, אשר תפקידן הוא לקלוט את גרגרי האבקה, הנושרים מהפרחים הזכריים. לאחר נביטת גרגרי האבקה על הצלקות, הם מפרים את הביציות, ואלה יוצרות את הפירות: הגרעינים האכילים.
שערות התירס (או “זקן התירס”, ובאנגלית: corn silk) הן אכילות, יכולות לשמש לנו כמזון ומשמשות גם למרפא, בדרך כלל בצורתן היבשה. השערות מוגנות על ידי חפי הקלח, ובולטות החוצה מן החפים. עד ליצירת הזרעים באשבול, השערות הן בעלות צבע צהוב-ירקרק. לאחר מכן, הן את מאבדות בהדרגה את צבען, וזה הופך לחום.
יש הסוברים כי המועד האופטימלי לאסיף “זקן התירס” הוא בזמן ההפריה, כלומר, מהפרי שאינו בשל, אך משמעות האיסוף מהפרי שאינו בשל היא ויתור על יבול קלחי התירס. בפועל, החומר הצמחי הוא בד”כ תוצר לוואי של גידול התירס למאכל, והחומר המצוי במסחר מקורו בשערות שנאספו בזמן אסיף יבול הקלחים. בשלב זה השערות אשר מחוץ לקלח העטוף הן חומות.
שערות התירס הן חסרות ריח כמעט, טעמן מתוק מעט. השערות מכילות חומצה מאיזנית Maizenic acid, חלבון, סוכרים, מעט שמנים, מינרלים וסיבים בלתי מסיסים בשיעור ניכר (עד 40%). בנוסף, החומר מכיל גם פיטוכימיקלים שונים: טאנינים 11-13%,ספונינים, אלנטואין, פלאבונואידים, אנטוציאנינים, וסטרולים, בעיקר סיטוסטרול וסטיגמסטרול. האלקלואיד Hordenine מצוי בריכוז קטן. שיעור החלבון הוא גבוה למדי, 13-18% בחומר היבש. שיעור האפר (מינרלים) כ3-10%, מתוכם בולטים באופן יחסי ריכוזי האשלגן, מנגן ואבץ. הנתונים המספריים בספרות הם בתחום רחב, כפי הנראה כתוצאה משונות רבה בין מועדי האסיף באזורים שונים, זנים ואופי החומר שנאסף. בחלק העליון של זקן התירס ( השערות החומות הבולטות מתוך הקלח) נמצאו ריכוזים גבוהים יותר של פיטוכימיקלים, בהשוואה לחלק התחתון.
תמונה 1: צלקות (שערות) תירס. מקור: Wikipedia
פעילות: משתן, מרכך. מזרים מרה, מסלק עודפי אשלגן (kaliuretic).
החומר משמש בעיקר לטיפול בבעיות שונות של מע’ השתן: זיהומים, גידולים, דלקות, אבנים, הרטבה, ובמיוחד לדלקות כרוניות ואקוטיות של מע’ השתן. כמו כן מדווח על שימושים להורדת לחץ דם, טיפול בגאוט ובבלוטת הערמונית. מספר ניסויים בחיות הדגימו גם פעילות נוגדת דלקת, נוגדת-דכאון ונוגדת-עייפות.
מחקרים בשנים האחרונות הציגו תמיכה לשימוש העממי בזקן תירס גם לצורך התמודדות עם מחלת הסוכרת, אך אפקט זה עדיין לא הוכח דיו בבני אדם. מיצוי של זקן התירס הוכח כבעל פעילות נוגדת חמצון חזקה.
Maria Treben ממליצה לאסוף את שערות התירס לפני הפריחה הזכרית, ולייבש אותן באופן חלקי, מכיון שהשערות מאבדות מערכן המשתן לאחר ייבוש. בנוסף לשימושים הנפוצים הידועים, היא מציינת שימוש אפשרי גם להפחתת משקל. מינון מומלץ: שתי כפות של הצמח בחליטה, כל שעתיים.
ברפואה הסינית, החומר הרפואי נקרא YUMIXU. הוא נחשב לתרופה חשובה בהקשר לבלוטת הערמונית. הוא משמש לטיפול בבצקות, למחלות הקשורות לכליות, וגם לדלקות מפרקים.
ברפואה ההודית, הצמח משמש גם לטיפול בתופעות הקשורות לסוכרת וסיבוכים הנובעים ממנה.
מינון מקובל (מערבי): 4-8 גרם חליטה, 3 פעמים ביום. טינקטורה: 1:5, 25%., 5-15 מ”ל 3 פעמים ביום. סירופ (BHP) 8-15 מ”ל.
תופעות לואי, רעילות: החומר נחשב לאלרגני לרגישים לקמח תירס, ועלול לגרום לדרמטיטיס או לתגובה אלרגנית אחרת. מנות גבוהות של הצמח עלולות להיות בעייתיות בשילוב עם תרופות להורדת לחץ דם או נוגדות סוכרת.
קיימות בשוק גם תמציות בוטניות יבשות, של זקן תירס ביחסים משתנים. תמציות סטנדרטיות מתוקננות לפי ריכוז פלאבונים, או פיטוסטרולים.
שערות התירס נחשבות לGRAS (ח”ג בטוח למזון בד”כ. מנות גבוהות של עד כ 10 גרם/יום/ק”ג משקל גוף הוכחו בטוחות בבני אדם. ריכוז גבוה יחסית של חלבון, סיבים ומינרלים מעודד שימוש של החומר הצמחי במזון. בעיקר נפוץ השימוש בחומר הטחון (קמח) כחומר גלם פרה-ביוטי. מוזכר שימוש במוצרי מאפה, בקציצות בשר ועוד.
לסיכום, נראה שיש מקום לפתח בישראל שימושים חדשים ומועילים לחומר טבעי זה, ברפואה הטבעית כמו גם במזון.
*פרץ גן הוא מנהל על עלים, מרכז לצמחי מרפא בע”מ, במושב ציפורי. www.al-alim.co.il.
לתגובות וליצירת קשר עם המחבר: alalim.p@gmail.com. כל הזכויות שמורות.
תמונה 2: זקן תירס, חומר המרפא בצורתו המסחרית. מקור: www.al-alim.co.il
