“הבשר תלוי בחבלים” – מערכת הפאשיה כרשת חובקת גוף – מאת אוריאל ארי גורפינקל

מטרותיו של מאמר זה הינן לפרש את המושג “חבלי הגוף”, אחד המושגים הבסיסים בספר הרפואות של אסף הרופא בהקשר של רפואת המרות, וליצור חיבור בין הרפואה היהודית המסורתית לרפואה המערבית בהקשר זה.

תקציר 

מאמר זה עוסק במושג “חבלי הגוף”, מושג שנטבע על ידי אסף הרופא בספר הרפואות, ומופיע בספר ספר הרפואות, מאמר תכונות המזונות של זהר עמר, על פי כתב יד מינכן 231, עמ’ 159, פרק כ”ד, משנה 40: “אלה תולדות הליחה”.

מניתוח עומק הכולל חיבור בין תפיסות הרפואה היהודית המסורתית לבין ממצאי האנטומיה והפיזיולוגיה המודרניות, מסתבר שהמונח “חבלי הגוף” עליו מדבר אסף הרופא במשנה הנ”ל, מקביל למה שמוכר כיום ברפואה המערבית כ”מערכת הפאשיה” – רשת מבנית־תפקודית חובקת גוף. במרכז המאמר עומדת משנה מספר הרפואות של אסף הרופא, אשר אינה מתארת איבר אנטומי נקודתי אלא עיקרון של תלות מערכתית – רשת תיווך ויציבות מבנית־אנרגטית – או כפי שהיא מכונה בלשון הספר: “הבשר תלוי בחבלים”.

המאמר מציג את הפאשיה כהמשך טבעי של תפיסה מסורתית זו, ומראה כי מדובר במערכת המצויה בצומת שבין יסוד העפר לבין יסוד הרוח; בין יציבות, דחיסות ואטימות לבין תנועה, זרימה ותקשורת. במאמר נידונים תפקידי הפאשיה בתחושה, בכאב, במערכת החיסון ובוויסות נוזלי הגוף, תוך הדגשת הקשר בין שיבוש מזגי של יסוד העפר לבין מצבי כאב כרוני ופיברומיאלגיה. לסיום, מוצעת מסגרת קלינית יישומית לאבחון ולטיפול, הנשענת על ראייה מערכתית של הגוף כיחידה שלמה, שכל חלקיה קשורים ותלויים זה בזה במערכת יחסים תפקודית מסונכרנת.

מהי פאשיה?

הפאשיה היא רשת רציפה של רקמת חיבור חיה, חובקת גוף, העוטפת, חודרת ומקשרת בין כל מבני הגוף: שרירים, עצמות, איברים פנימיים, כלי דם, עצבים ותעלות נוזלים. היא אינה רק “מעטפת” או חומר מילוי, אלא מערכת תיווך פעילה בעלת תפקידים מרכזיים ביציבות, בתנועה, בתחושה, בהולכת כוחות ובתקשורת בין מערכות הגוף.

הפאשיה משלבת חוזק מבני עם גמישות מבוקרת: היא מחזיקה את צורת הגוף ומאפשרת העברת מתח ותנועה, ובו בזמן מאפשרת החלקה, זרימה והתאמה לשינויים. היא עשירה בקולטני תחושה וכאב, משתתפת בוויסות נוזלים ובתגובה חיסונית, ומגיבה לשינויים מכניים, תרמיים ורגשיים.

במבט מערכתי, הפאשיה מהווה את רשת החיבור והנשיאה של הגוף כולו, התשתית עליה “תלוי הבשר”, אם נשתמש בלשונו של אסף הרופא.

מבוא

הרפואה היהודית המסורתית אינה רואה בגוף אוסף של איברים נפרדים, אלא מערכת מורכבת של רקמות, איברים ומערכות בעלות שפה משותפת ויחסים הדדיים, הנשענת על תבניות של יסודות, איכויות ומרות. התהליכים הפיזיולוגיים, הפתולוגיים והטיפוליים, לא מתוארים בה כתגובות מקומיות בלבד, אלא כהתרחשויות מערכתיות המושפעות מזרימה, קיפאון, חום, קור, לחות ויובש.

רק בעת האחרונה החלה הרפואה המערבית לשוב ולגלות את חשיבותן של רשתות חיבור ותיווך בגוף, ובראשן מערכת הפאשיה. מערכת זו, שבעבר נחשבה לרקמת עטיפה פסיבית, מתוארת כיום כאיבר בפני עצמו: רשת רציפה, חיה ודינמית, האחראית ליציבה, לתנועה, לתחושה ולתקשורת בין מערכות הגוף.¹

מאמר זה מבקש להראות כי התפיסה המודרנית של הפאשיה אינה חידוש מנותק, אלא שמהדהדת בה הבנה מסורתית עמוקה המצויה כבר בכתבי הרפואה היהודית הקדומה, ובראשם ספר הרפואות של אסף הרופא.

פרק א – “אלה תולדות הליחה“: החבלים, הגידים והשלם

ספר הרפואות של אסף הרופא מחולק לשבע חטיבות, כאשר המבנה הפנימי של כל חטיבה משתנה בהתאם לנושאה.

החטיבה הראשונה עוסקת בעקרונות הרפואה היהודית בתפיסה פיזיו־פילוסופית, ומציגה בפני הקורא את יסודות השיטה: אנטומיה תפקודית, פיזיולוגיה, ארבעת היסודות, ארבע האיכויות, ארבע המרות, והמערכת הפיזיו־אנרגטית של הגוף.

חטיבה זו בנויה ממשניות קצרות וארוכות, המהוות תמצית מרוכזת של ידע רחב. המשנה עליה מתבסס מאמר זה מופיעה בפירוש ספר הרפואות של זיסמן מונטנר ובספר ספר הרפואות, מאמר תכונות המזונות של זהר עמר, על פי כתב יד מינכן 231, עמ’ 159, פרק כ”ד, משנה 40.

לשון המשנה: “ואלה תולדות הליחה, המררה הולידה את הליחה, והמררה נולדה מן הגידים, והגידים שבגוף הם מיתרי הגוף, נולדים מן החבלים, והם אחוזים בציפורני הידיים והרגליים… הבשר תלוי בחבלי מיתרי הגוף.”

מה הם “החבלים של הגוף”?

“והגידים נולדו מן החבלים שבגוף, הם מיתרי הגוף” – החבלים והמיתרים אינם מתוארים כרצועות אנטומיות בלבד, אלא מייצגים תכונה מיוחדת וייחודית של החומר: איכות מזגית־מבנית החיונית והכרחית לתפקוד ולקישור של כלל האיברים. מדובר באיכות מורכבת הכוללת: קשיחות לצד גמישות, יציבות וחוזק לצד רכות, אטימות והצמדות לצד בררנות, טונוס ומתיחה לצד הרפיה.

יסוד העפר כתכונה מאחדת של הרקמות החזקות

יסוד העפר מקנה לרקמות הגוף, ובעיקר ל”רקמות החזקות והקשות”, תכונות ייחודיות אחידות ומשותפות: חוזק מבני יחד עם גמישות מבוקרת; רקמה אטומה יחד עם קרום בררני; יכולת לשאת עומס מתמשך; יכולת לעטוף ולהגן על קבוצה גדולה של סיבים המסודרים ברקמה; ויכולת ליצור דופן של איברים ותעלות.

תכונות אלו יוצרות את ההבחנה בין רקמה רכה לרקמה קשה, בין רקמה חדירה לרקמה שאינה חדירה, ובין רקמה מכווצת לרקמה רפויה. בזכותן יכולות רקמות אלו לשמש תעלות יציבות שאינן מתקפלות, אינן קורסות ואינן נסגרות לחלוטין, בדומה לצינור בעל דפנות חזקות המאפשר זרימה רציפה ומתמשכת.

המונח “גידים” בהקשר הניתן לו במשנה על ידי אסף הרופא, הוא שם צופן רחב. אין הוא מתייחס אך ורק לגידים המחברים שריר לעצם או לרצועות שלדיות, אלא כוללת את כלל הרקמות המחזיקות והעוטפות: תעלות, סיבי שריר, מחיצות בין איברים, וכלל מערכות ההולכה אשר בתוכן זורמים דם, לימפה, מרות וכוחות נוספים.

מן “החבלים והמיתרים” אל “מערכת”

באנטומיה המודרנית, הפאשיה הינה רשת הנשיאה של יסוד העפר.

המעבר מן השפה של אסף הרופא אל השפה של האנטומיה המודרנית אינו מעבר מ”תפיסה מיסטית” ל”תפיסה מדעית”, אלא מעבר משפה איכותית־מזגית לשפה מבנית־פונקציונלית. החבלים והמיתרים, כפי שהם מתוארים במשנה, אינם איבר מסוים אלא עיקרון ארגוני: רשת נשיאה, חיבור והולכה שעליה תלוי הבשר כולו.

עיקרון זה מוצא את מקבילו הישיר במושג המודרני פאשיה – Fascia. הפאשיה אינה “מעטפת”, אלא מערכת. במשך שנים רבות נתפסה הפאשיה בספרי האנטומיה כרקמת עטיפה פסיבית, שיש להסירה בכדי לראות את “השריר האמיתי”. בעשורים האחרונים, תפיסה זו השתנתה מן היסוד. כיום מתוארת הפאשיה כמערכת רציפה, תלת־ממדית ודינמית של רקמת חיבור, העוטפת, מחברת וחודרת את כל מבני הגוף: שרירים, עצמות, איברים פנימיים, כלי דם ועצבים. אין מדובר באוסף של שכבות נפרדות, אלא ברשת אחת רציפה, שבה שינוי מקומי – התקצרות, הידבקות או עומס – משפיע על אזורים מרוחקים. במובן זה, הפאשיה אינה “עוטפת” את הגוף, אלא מחזיקה אותו מבפנים. כאן נחשף הדמיון העקרוני לניסוחו של אסף הרופא: הבשר אינו עומד בפני עצמו; הוא תלוי ברשת נשיאה ומתיחה, המקבילה המודרנית “לחבלים״.

אחד המושגים המרכזיים בפיזיולוגיה המודרנית של הפאשיה הוא עקרון ה־Tensegrity : שילוב של מתח ויציבות. לפי עיקרון זה, הגוף אינו נשען על שלד נוקשה בלבד, אלא מתקיים כמתח מאוזן בין רקמות מתוחות לרקמות דחוסות. זהו ניסוח מדעי מדויק למה שאסף הרופא מתאר בשפתו כ״חבלים״ ו״מיתרים״: רשת מתוחה הנושאת עומס, שומרת על צורה, ומאפשרת תנועה ללא חסימות או היצרות הדפנות התעלות. אלו הן תכונות מובהקות שיסוד העפר מקנה בחיבורו עם יתר היסודות – אש, רוח ומים – והן באות לידי ביטוי בכל רקמות הגוף: הרכות והספוגיות לצד הקשות והאטומות.

פרק ב – פאשיה: הגדרה אנטומית ומבנה מיקרוסקופי

פרק זה מהווה מסגרת אנטומית משלימה מנקודת המבט של הרפואה המערבית על מערכת הפאשיה.

כדי להבין את משמעות הביטוי “הבשר תלוי בחבלי מיתרי הגוף” בהקשר אנטומי מודרני, יש להקדים תיאור קצר של מערכת הפאשיה כפי שהיא מוכרת כיום במדעי הרפואה.

הפאשיה היא מערכת רציפה של רקמת חיבור צפופה המשתרעת לכל אורך הגוף, עוטפת ומחברת בין שרירים, גידים, איברים פנימיים, עצבים וכלי דם. מבחינה אנטומית מקובל לחלקה למספר שכבות עיקריות – פאשיה שטחית, פאשיה עמוקה, פאשיה ויסראלית (קרביים), ופאשיה פריאטלית (דופנית) – כולן בנויות מרשת של סיבים קולגניים ואלסטיים בצפיפות משתנה. רשת זו אינה משמשת מעטפת פסיבית בלבד, אלא מהווה מערכת תומכת ומתווכת בין מבני הגוף השונים, ומשתתפת בהולכת כוחות, בייצוב מבני, בוויסות נוזלים ובהעברת מידע תחושתי.

1. רקמת החיבור: קולגן, אלסטין וחומר היסוד

ליבת הפאשיה מורכבת בעיקר מסיבי קולגן המקנים חוזק ועמידות למתיחה, יחד עם סיבים אלסטיים המאפשרים גמישות מקומית והתאמה לשינויי עומס.

הפיברובלסטים – תאי רקמת החיבור המצויים ברקמה זו, מייצרים את המטריציה החוץ־תאית. המטריציה החוץ תאית היא רשת חלבונים הממוקמים מחוץ לתאים ומקיפה אותם, ומהווה את ה”פיגום” התומך ברקמה. היא כוללת קולגן, אלסטין וחומצה היאלורונית. חומצה היאלורונית ממלאת את המרווחים שבין שכבות הפאשיה ויוצרת שכבת סיכה ביולוגית המאפשרת החלקה בין שכבות הרקמה.

מבנה רב־שכבתי זה מאפשר תנועה חלקה בין שכבות הפאשיה, ומבטיח העברת עומסים מכאניים בצורה יעילה. במצבים דלקתיים, שינוי בהרכב החומצה ההיאלורונית עלול להפחית את יכולת הסיכוך ולהגביר את החיכוך בין השכבות, מצב המתבטא לעיתים בהגברת נוקשות הרקמה ובירידה ביכולת ההחלקה בין שכבותיה.

בנוסף לפיברובלסטים מצויים ברקמה גם תאי מערכת החיסון, תאי אנדותל ותאים סנסוריים שונים, המשתתפים בתהליכי תגובה חיסונית ובוויסות תחושתי.

2. כלי דם ולימפה

הפאשיה עשירה בכלי דם זעירים ובמערכת לימפתית מיקרוסקופית, ומשמשת מסגרת תומכת למערכת ההובלה הפריפרית של הגוף. היא תומכת בעורקים, בוורידים, בכלי לימפה וברקמות עצביות העוברים בתוכה.

לדוגמה, באזור התעלה הקרפלית בשורש כף היד, הרטינקולום הפאשיאלי היא רצועה רחבה ועבה של רקמת חיבור סיבית הנמתחת לרוחב שורש כף היד ויוצרת את גג התעלה הקרפלית. רצועה זו משמשת מבנה מגן ומייצב לעצב המדיאני, העצב האמצעי העובר באמצע כף היד. עיבוי או דלקת של הרצועה הנ”ל, יוצרים לחץ על עצב המדיאני, והם הסיבה לתסמונת התעלה הקרפלית.

3. עצבוב סנסורי (עצבים חושיים) ומוטורי (עצבים תנועתיים)

עצבים חושיים/סנסורים מקשרים בין השכבה החיצונית של הגוף למוח. תפקידם הוא להעביר גירויים מהאינטראקציה עם הסביבה החיצונית לעיבוד במוח (כיוון צנטריפלי מהחוץ למרכז).

עצבים מוטוריים/תנועתיים תפקידם לעביר פקודות תנועה מהמוח לשרירים (כיוון צנטריפוגלי מהמרכז לחוץ).

מחקרים עדכניים הראו כי הפאשיה העמוקה מאוישת בצפיפות גבוהה של סיבים עצביים קטנים. סיבים אלה כוללים: קולטני כאב וקולטני לחץ ומתיחה. הם מעבירים מידע תחושתי ממקורות מכאניים שונים ותורמים לתחושות הגוף, כלומר לחישה הפנימית של מצב הרקמות, המתיחה והלחצים הפועלים בגוף. ממצאים אלו הרחיבו את ההבנה שהפאשיה אינה מערכת תמיכה פסיבית אלא מערכת תחושתית פעילה.

פרק ג – תפקודים פיזיולוגיים של מערכת הפאשיה

מערכת הפאשיה אינה רק מבנה אנטומי תומך, אלא מערכת הפעילה בהעברת כוחות, בוויסות תנועה ובהולכת נוזלים.

1.  חיזוק והעברת כוח

הפאשיה מתפקדת כמעין “שלד רך” של השרירים: היא מחברת בין השריר לשלד ומאפשרת העברת כוח, לא רק דרך הגידים אלא גם דרך רקמת החיבור הסובבת את השריר. מחקרים הראו כי הפאשיה מפזרת עומסים מכאניים בין קבוצות שרירים ויכולה לשאת מתחים משמעותיים, ובכך למנוע עומס יתר נקודתי.

2.  מערכת הולכה רב־מישורית

שכבות הפאשיה יוצרות מערכת מרווחים בין־רקמתיים המאפשרים זרימה של נוזלים כגון לימפה ונוזל בין־תאי. תנועת הפאשיה והשינויים במתח הרקמה משפיעים על שינוע הנוזלים, ניקוז מטבולי וויסות לחצים בין רקמתיים. בנוסף, החיכוך המינימלי בין שכבות הפאשיה מאפשר העברת עומסים מכאניים בצורה חלקה תוך הפחתת פגיעה ברקמות הסובבות.

3.  הגנה וייצוב מבני

הפאשיה משמשת מעטפת מגן לעצבים, כלי דם וכלי לימפה, וכן משתתפת ביצירת מעטפות מפרקיות כגון הקפסולה המפרקית. בנוסף, היא מסייעת בפיזור זעזועים מכאניים ושומרת על רציפות מבנית של מערכות הגוף, תפקוד שניתן לראות בו מקבילה אנטומית למושג המסורתי של “חבלים ומיתרים” המחזיקים את הגוף.

4. מנגנון חישה ומשוב

הפאשיה מהווה רכיב מרכזי במערכת המשוב התחושתית־מוטורית. הנוירונים המצויים בה מגיבים ללחץ, למתיחה ולשינויי עומס מכאניים. מחקרים מצביעים על תפקידה המרכזי בפרופריוספציה וכן בכאב מיו-פאשיאלי, תסמונת כאב שרירי־שלדי הנובעת משיבוש ברקמת החיבור. הכאב המיו-פאשיאלי מהווה חלק משמעותי ממקרי הכאב הכרוני של מערכת השריר והשלד, ולכן הפאשיה מהווה מוקד חשוב בטיפולים פיזיותרפיים ובטכניקות טיפול ידניות.

מסגרת השוואתית – מן ה”חבלים” אל הפאשיה

כדי להבין את החיבור בין הרפואה היהודית המסורתית לבין האנטומיה המודרנית, יש להבחין בין שפות תיאור שונות ולא בין עקרונות שונים. הרפואה המסורתית מדברת במונחים פיזיו־אנרגטיים של איכות, מזג ויסוד; הרפואה המודרנית מדברת במונחי מבנה, רקמה ופונקציה. למעשה, שתיהן מתארות את אותו העיקרון: רשת נשיאה ותיווך חובקת גוף

מה שאסף הרופא מכנה “חבלים” ו“מיתרי הגוף”, מתואר כיום במונח פאשיה לא כזהות לשונית, אלא כהמשגה מודרנית של אותו עיקרון תפקודי.

אפילוג: “הבשר תלוי בחבלים”

המאמר ביקש להראות כי מה שנוסח בלשון עתיקה וסמלית בספר הרפואות של אסף הרופא  “הבשר תלוי בחבלי מיתרי הגוף” אינו דימוי פואטי בלבד, אלא תיאור מדויק של עיקרון מבני־תפקודי עמוק: הגוף אינו אוסף איברים נפרדים, אלא שלם אחד הנתמך ומתוּוך באמצעות רשת חובקת־גוף של חיבור, נשיאה ותקשורת.

הפאשיה, כפי שהיא מתוארת כיום במחקר האנטומי והקליני, מתגלה כרשת עצומה ומסועפת מאוד: מערכת של “חבלים ומיתרים” המחברת בין יסוד העפר – יציבות, חוזק, גבול וצורה, לבין יסוד הרוח –  תנועה, זרימה, תחושה ותקשורת. היא מאפשרת הולכת כוחות, ויסות נוזלים, העברת מידע תחושתי וחיסוני, ושמירה על רציפות תפקודית בין כל מערכות הגוף.

מן ההיבט של הרפואה היהודית המסורתית, מחלה וכאב אינם נתפסים כאירוע נקודתי בלבד, אלא כתוצאה של שיבוש בשרשרת התפקודית: עצירה, קיפאון או שינוי במזג הטבעי של הרקמות, שיבוש הפוגע ביכולתן לתווך בין היסודות, האיכויות והמרות.

מכאן נובעת גם המסקנה הקלינית: טיפול בכאב כרוני ובפרט במצבים כגון פיברומיאלגיה אינו יכול להסתפק בהתמקדות בסימפטום המקומי, אלא עליו לשאוף להשבת המזג הטבעי של הרשת כולה באמצעות חימום מבוקר, תנועה רכה, מגע מכוון וצמחי מרפא המחזקים ומגמישים את יסוד העפר.

בסופו של דבר, הפאשיה מתגלה כגשר חי בין מסורת עתיקה לידע מודרני: עדות לכך שהשפה הסמלית של הרפואה היהודית אינה נחותה מן המדע בן זמננו, אלא מציעה מפת הבנה מערכתית של הגוף.

מקורות

1. מונטנר, זיסמן. ספר אסף הרופא, פרק כ״ד משנה 40.

2. עמר, זהר. ספר הרפואות — מאמר תכונות המזונות, עמ’ 159, כתב יד מינכן 231.

3. Schleip, Robert et al. “Fascia as a Body-Wide Communication System.”

4. Benias, Neil et al. “Structure and Distribution of the Human Interstitium.                                Scientific Reports (2018).

5. Stecco, Carla. Functional Atlas of the Human Fascial System. Elsevier, 2015.

6. Langevin, Helene M. “Connective Tissue: A Body-Wide Signaling Network?” Medical Hypotheses.

7. Benias, Neil et al. “Structure and Distribution of an Unrecognized Interstitium in Human Tissues.” Scientific Reports (2018).

8. Wilke, Jan et al. “Fascia as a Sensory Organ.” Journal of Anatomy (2019).

כתב: אוריאל ארי גורפינקל
חוקר הרפואה היהודית המסורתית, הרבליסט וארומתרפיסט קליני, רוקחות יהודית מסורתית, נטורופת.