שבעה אנשים יושבים על שרפרפים נמוכים עשויים מעץ. ממולם יושב השאמאן, סולאנג’ טאיו. התלמידה שלו, רוזאנה, לוחשת שהוא כבר בן למעלה מ-90. שני נרות דולקים בחדר והם המקור היחידי לאור. השאמאן מחלק לכולם סיגריה שהאינדיאנים מכינים בעצמם ממין של Nicotiana. החלונות סגורים ומכוסים בווילונות. הסיגריות מעלות עשן שחור, האוויר דחוס וריח הסיגריות מכביד על הנשימה. המשתתפים צמו במשך היום. אחת ההוראות שקיבלו הייתה לא לשתות שום משקה שחור, כדי שלא יראו מחזות שחורים ומפחידים.
השאמאן מביא אל מרכז המעגל מגש קטן ובו קנקן עם משקה וכמה כוסיות פלסטיק קטנות. הוא מערבב את הנוזל במקל עץ, תוך כדי שירה ותפילה. הוא מביט בנוכחים ויוצק אל הכוסיות כמויות בלתי שוות מהנוזל. הוא קם, נכנס אל מרכז המעגל, מרים את ידיו ופונה אל ארבעת הכיוונים. בכל כיוון הוא פונה אל הרוחות הנמצאות שם, בדיבור ובשירה, זוהי מעין תפילה, וקורא להן להצטרף לטקס. השאמאן מחלק את הכוסיות לנוכחים ומעריך את הכמות המתאימה לכל אחד. כמה מהמשתתפים יקבלו כוסית או שתיים נוספות במשך הערב, אחרים ייאלצו להסתפק במנה היחידה שקיבלו.
השאמאן שותה בעצמו כוסית כפולה ומסביר למשתתפים, שכל החושים ייעשו חדים יותר והם יוכלו לשמוע קולות שאינם נשמעים, לראות בהיר אל האין סוף, לחוש את המגע עם הרוחות. הנפש תוכל להשתחרר מהגוף, ללכת אל עולמות עליונים, ולבסוף תחזור. הנפש המשוחררת משחררת את האדם מהמציאות היומיומית, מביאה אותו למחוזות נעלמים ומאפשרת לו ליצור קשר עם הקדמונים. השאמאן גם מסביר לנו, שיש לו יכולת להשפיע על המראות שנראה, ושהוא יכול להזמין את אלה שיופיעו אצלנו.
כל אחד מהמשתתפים יוצא למסע הפרטי שלו, והשאמאן שר מדי פעם שירים מיוחדים לטקס. הוא מודה לצמחים שעוזרים לו לעשות את הטרנספורמציה, ולרוחות שמתקשרות אתו. חלק מהמשתתפים רוקדים ללא הפסקה במשך שעות. מאוחר יותר הם יצטרפו לשירה.
המקום הוא איקיטוס בצפון פרו, והמשקה הוא איאהואסקה (Ayahuasca) – “המטפס של הנפש”, הצמח של אלוהים.
אייוואסקה
שם אינדיאני: Ayahuasca
שם מדעי: Banisteriopsis caapi
משפחה: Malpighiaceae
אייוואסקה הוא שמו של מטפס מעוצה (liana) גדול, הגדל ביערות הגשם של דרום אמריקה. הגזע רך, מתפתל ויוצר ספירלה. הצמח משמש בסיס למשקה הלוצינוגני, שנקרא גם הוא אייוואסקה, ואותו שותים השבטים האינדיאנים במערב עמק האמזונס בטקסים דתיים וחברתיים. השאמאנים יוצרים באמצעותו קשר עם רוחות היער ומקבלים כוח על-טבעי, שמאפשר להם לאבחן מחלה אצל חולה, להרחיק סכנה הבאה על אדם פרטי או על החברה, לנחש מה יהיו מהלכיו של האויב ולצפות את העתיד. המשקה הטקסי משפיע על כל ההיבטים של חיי המשתמשים בו. הם רואים את האלים, את הקדמונים, את החיים שלהם והמוות. השימוש באייוואסקה תופס מקום חשוב בעצם הווייתו של המשתמש בו. אייוואסקה, כמו צמחים אחרים בעלי השפעה פסיכואקטיבית, גורם למוח לראות מציאות שונה מזו שהחושים שלנו קולטים בחיי היום-יום.
מרכיבים פעילים
שלושת המרכיבים הפעילים העיקריים באייוואסקה הם אלקלואידים בטא-קרבוליניים: harmine, harmaline ו- tetrahydroharmine.
אייוואסקה אינו פעיל כצמח בודד. האלקלואידים שלו הם בעלי פעילות פסיכואקטיבית חלשה, ומצויים במשקה בריכוז נמוך מכדי לגרום להזיות. האינדיאנים משתמשים בו בשילוב עם צמח נוסף, הנקרא בשפתם שקרונה (Chacruna), ומכינים משני הצמחים יחד את המשקה שפועל על מערכת העצבים המרכזית וגורם לחוויה ההלוצינוגנית.
עוד על הרמין והרמלין
שבר לבן Peganum harmala – צמח בר של ארץ ישראל, גדל במדבר בחניוני עדרים ובאשפתות, בהם הקרקע עשירה בחנקן. כבר ב-1847 בודדו מזרעי הצמח שני אלקלואידים: הרמין והרמלין.
רק ב-1957 זוהו אלקלואידים אלה באייוואסקה, וב-1960 הם הוכחו כפסיכוטרופיים.
במלחמת העולם השנייה הפיקו הנאצים מזרעי השבר הלבן “סם אמת” ששימש לחקירת שבויים.
אין היסטוריה של שימוש בשבר לבן כצמח פולחני או נרקוטי.
פסיכוטריה Psychotria viridis
שם אינדיאני: שקרונה (Chacruna)
משפחה: פואתיים (Rubiaceae)
שיח טרופי, גדל ביערות הגשם של האמזונס ומרכז אמריקה. מרכיב הכרחי באייוואסקה – המשקה המסורתי של האינדיאנים.
המרכיב הפסיכואקטיבי של הצמח נקרא DMT – dimethyltryptamine, והוא בעל דמיון מבני לסרוטונין.
סרוטונין הוא מעביר עצבי, שקשור לתפקודים רבים של מערכת העצבים המרכזית. חלקים מסוימים במוח משתמשים בסרוטונין כמתווך העצבי העיקרי. הוא מצוי בכל מקום במערכת העצבים המרכזית וגם מחוצה לה. נמצאו בשנים האחרונות למעלה מ-12 קולטנים שונים המתקשרים לסרוטונין.
סרוטונין מעורב בבעיות תפקוד שונות: חרדות ודאגנות יתר, הפרעות אכילה, מיגרנות, הפרעות בתפקוד המיני, הפרעות שינה, סכיזופרניה, כפייתיות. פעילות תקינה של סרוטונין חשובה למצב הכללי של גוף האדם: מצב רוח, שינה, אישיות, חיי מין. סרוטונין משפיע על השינה והחלומות. חומרים הפוגעים בפעילות הסרוטונין מגבירים תופעה של חלומות ועלולים לגרום להזיות.
DMT – המרכיב הפסיכואקטיבי הפעיל של פסיכוטריה, פועל כמחקה של סרוטונין במוח. DMT מעוכב על ידי האנזים מונואמין אוקסידאז MAO – monoamine oxidase. אנזים זה מחמצן מולקולות המכילות קבוצות אמין פונקציונלי, שתפקידו לעכב את הגעתן למערכת העצבים המרכזית ולשנות את תפקודה. האלקלואידים של אייוואסקה, הרמין והרמלין, מעכבים פעילות של MAO וכך מאפשרים ל-DMT להגיע למוח ולפעול עליו כמחקה של סרוטונין.
השימוש בצמחים המשנים את פעילות המוח ידוע מאז אלפי שנים. העריצו אותם וקראו להם “הצמחים של אלוהים”, אך גם פחדו מהם. הם תפסו מקום נכבד בחיי הדת והפולחן של העמים העתיקים, והיו תמיד אפופים בקסם ובמסתורין. מכנים אותם צמחים הלוצינוגניים (מהמילה הלטינית alucinari – מחשבות משוטטות). חלקם מעוררים הזיות הקשורות לכל החושים: שמיעה, ראייה ריח, טעם, מגע. הם משפיעים על מערכת העצבים וגורמים לתחושות שונות גם בריכוזים נמוכים מאוד.
באירופה היו ידועים צמחים שנקראו “צמחי המכשפות”, בהם השתמשו לטיפול בהפרעות פיסיולוגיות ופסיכולוגיות. הכנסייה רדפה את המכשפות והעלתה אותן על המוקד. בדרום אמריקה ובמרכזה, כמו גם באפריקה, פעלו שאמאנים נערצים, שהתקשרו באמצעות צמחים לרוחות היער ולכוחות עליונים.
Hoffer ו- Osmond הגדירו צמחים הלוצינוגניים כ”צמחים או מרכיבים שבריכוז נמוך, שאינו רעיל, גורמים לשינויים בתפיסה, במחשבה ובמצב הרוח”. צמחים אלו שונים בדרכי הפעולה שלהם ובהשפעותיהם על המשתמש, והם הוגדרו במונחים שונים: נרקוטיים, פסיכואקטיביים, פסיכוגניים ועוד. אין מונח המתאר את מלוא הפעילות וההשפעה שלהם.
הצמחים הפסיכואקטיביים מכילים תרכובות כימיות מסובכות. המחקר העוסק בהם התפתח בעשרות השנים האחרונות, ביחד עם הידע ההולך ומעמיק על אופן פעילות המוח ומערכת העצבים המרכזית. הפעילות הפסיכואקטיבית קשורה למספר מצומצם של מרכיבים כימיים. השפעתם על פעילות המוח נמשכת שעות אחדות, וחולפת לאחר פירוקם למרכיבים בלתי פעילים או הפרשתם מהגוף.
מאמצים רבים הושקעו על ידי חוקרים, אנתרופולוגים, אתנובוטנאים וכימאים, שנסעו לארצות רחוקות ולמדו להכיר את הצמחים. שנים רבות נדרשו לשכנוע הילידים להעביר את הידע, שנחשב לסודי וקדוש. שנים רבות יותר נדרשו כדי ללמוד את הכימיה של המרכיבים הפעילים בצמח, ולהבין כיצד הם פועלים. בין הצמחים ההלוצינוגניים מצויים קקטוסים, פטריות שונות, צמחים עשבוניים, מטפסים, שיחים. המרכיבים הפעילים מצויים בחלקים שונים של הצמח.
כדוּגמה לפטרייה בעלת פעילות פסיכואקטיבית, אביא פטריית קסם הגדלה במקסיקו ומכוּנה ‘החץ של אלוהים’.
“סיילוסייב” .Psilocybe spp
יש עולם רחוק מעבר לעולמנו, עולם רחוק, קרוב ובלתי נראה. זהו המקום בו גר אלוהים, שם גרים המתים, הרוחות והקדושים. עולם שהכל כבר קרה בו והכל ידוע. העולם הזה מדבר. יש לו שפה משלו. אני מעבירה את דבריו. הפטריות הקדושות לוקחות אותי ביד ומביאות אותי אל העולם שבו הכל ידוע. הפטריות הקדושות מדברות באופן שאני יכולה להבין. אני שואלת אותן והן עונות לי. כשאני חוזרת מהמסע שהלכתי אליו ביחד עימן, אני מספרת מה הן אמרו לי ומה הן הראו לי.
אלו הן מילותיה של מריה סאבינה Maria Sabina, השאמאנית המפורסמת משבט Mazatec שבמקסיקו, אשר לפני כ-40 שנה תיארה, בהערצה רבה, את הפטריות בהן השתמשה בטקס מסורתי.
רק צמחים מועטים זכו ליחס של הערצה כה עמוקה, כמו הפטריות הגדלות במקסיקו. האצטקים קראו להן Teonanacatl – ‘החץ האלוהי’, והשתמשו בהן רק בטקסים הקדושים ביותר. למרות שלפטריות אין פרחים, האצטקים קראו להן ‘פרחים’, והאינדיאנים, שעדיין משתמשים בהן בטקסים פולחניים, פונים אליהן כאל ‘פרחים קטנים’. טקסים דתיים-חברתיים אלו נמשכים 6-8 שעות ובמהלכם לוקחים המשתתפים פטריות וצמחים הלוצינוגניים נערצים אחרים. אלו הם טקסים נשיים ובדרך כלל עוסקות בהם שאמאניות.
השאמאנית קובעת את כמות הפטרייה לכל משתתף. צריך ללעוס את הפטרייה היטב. בתוך 30-60 דקות מתחילות הזיות, והמשתתפים עוברים מהמציאות היומיומית שלהם למציאות שונה, גבוהה יותר.
ב-1957 פרסם Gordon Wasson כתבה ב- Life Magazine, שכותרתה: Seeking the Magic Mushroom . הוא סיפר על הפטרייה הגדלה באזור Oaxaca במקסיקו ועל ניסיונו האישי עם הפטרייה.
מ-1968 (ובמשך כ-30 שנה) התפרסמו ספריו של הסופר/אנתרופולוג קרלוס קסטנדה (Castaneda), על אודות חניכותו אצל השאמאנים האינדיאנים בצפון מקסיקו. קסטנדה תיאר את תהליך הכשרתו ל”איש דעת” רב עוצמה, דרך שימוש בצמחים משני תודעה ומרחיבי תפיסה, שהראו לו מציאות שונה מהרגיל. פרסומים אלו הביאו למקסיקו זרם של תיירים מהמערב, שרצו להתנסות בשימוש בפטרייה. הם אכלו פטריות מתוך סקרנות, לשם חוויה, הנאה או תחושה זמנית, בדרך כלל ללא נוכחות של שאמאן, ללא הדרכה לגבי המינון האישי המתאים וללא טקס חברתי מגן. הם לא הבינו את משמעות הפולחן והשתמשו בפטריות באופן וולגרי ומסוכן. האינדיאנים ראו בכך ביזוי של הצמחים. מריה סאבינה אמרה: “פעם הפטריות רוממו אותי, הגעתי דרכן להתעלות. איני מרגישה זאת יותר. מאז שהגיעו הזרים, הפטריות איבדו את הטוהר שלהן. הן איבדו את כוחן”. (Estrada, 1977)
כ-12 מינים של סיילוסייב גדלים באזור Oaxaca, בעיקר בחודשי הקיץ. הכמות שונה בכל שנה, ויש שנים שבהן מין מסוים אינו מופיע כלל.
מרכיבים פעילים
המרכיבים הפעילים בפטרייה הם שני אלקלואידים: psilocybine ו- psilocine, שהם נגזרות של טריפטאמין tryptamine ומשתייכים לקבוצת האלקלואידים האינדוליים. הפעילות הפסיכואקטיבית שלהם נובעת מהדמיון המבני שלהם לסרוטונין.
ניתן לייצר psilocybine ו- psilocine באופן סינתטי. המינון הפעיל באדם הוא 6-12 מ”ג.
הכימאי השוויצרי ד”ר אלברט הופמן (Hofmann), נתן ב-1978 למריה סאבינה בקבוק שהכיל כדורי psilocibine. היא הודתה לו, ואמרה שבאמצעותם היא תוכל לעזור לאנשים, גם בעונה בה אין פטריות בשדות.
צמחים בעלי השפעה פסיכואקטיבית היו ידועים גם באסיה, אירופה ואפריקה. דוגמאות:
- פרג האופיום Papaver somniferum , ממנו מפיקים מורפין והרואין.
- קנאביס Cannabis sativa , ממנו מפיקים מריחואנה וחשיש.
- אמניטה (פטרייה) Amanita muscaria
- ארגוט (פטרייה) Ergot – Claviceps purpurea , ממנה הפיק הופמן את ה-LSD.
צמחים ממשפחת הסולניים – צמחי המכשפות של אירופה
משפחת הצמחים הידועה ביותר בהשפעותיה הפסיכואקטיביות היא משפחת הסולניים. יותר מ-16 סוגים במשפחה מכילים מרכיבים פסיכואקטיביים; 8 סוגים מכילים מינים שהיו בשימוש מסורתי של המכשפות באירופה – לריפוי, כישוף, קסמים, חזיונות והזיות, חיזוי וראיית העתיד. בין הסוגים הידועים:
- אטרופה בלדונה Atropa belladonna
- דטורה .Datura spp
- ברוגמנסיה Brugmansia
- שיכרון שחור .Hyoscyamus spp
- דודא רפואי Mandragora officinalis
- סולנדרה Solandra
כל הצמחים האלה היו ידועים באירופה, והשימוש בהם לווה בפחד, קסם ומשיכה. השפעתם הייתה גדולה כל כך, שכאשר הובאו הירקות ממשפחת הסולניים מאמריקה לאירופה, האנשים פחדו להשתמש בהם.
הצמחים הסולניים הם בעלי השפעה פסיכואקטיבית דומה, מאחר שמרכיביהם הכימיים דומים. החומרים הפעילים הם אלקלואידים טרופניים, והידועים שביניהם הם: אטרופין, היוציאמין והיוצין, סקופולאמין. סקופולאמין הוא המרכיב העיקרי הגורם להזיות.
בניגוד להלוצינוגנים האחרים, המרכיבים של הסולניים רעילים. המשתמשים בהם אינם זוכרים דבר מהחוויות שעברו בזמן השימוש בהם, מאבדים כל תחושה של המציאות ונופלים לשינה עמוקה (ההשפעה כנראה תלוית-מינון; בספרות מתוארים גם מקרים של מכשפות שסיפרו בחיוניות מאוד רבה על המעוף שלהן, והתקשו להבחין בין דמיון למציאות). להלן כמה מהצמחים:
אטרופה בלדונה Atropa belladonna
באירופה של ימי הביניים, הצמח התפרסם כמרכיב העיקרי במשחה שהמכשפות השתמשו בה כדי לעוף. הן נהגו למרוח את המשחה בוואגינה, ומכאן המיתוס לפיו “מכשפות עפות על מקל של מטאטא”. באיטליה נשים מרחו מיץ של אטרופה בלדונה על עיניהן כדי להרחיב את האישונים ומכאן השם belladonna- גברת יפה. היוונים הקדמונים הכירו את תכונותיו הפסיכואקטיביות של הצמח ומיצו אותו ביין.
תכולת האלקלואידים בצמח היא 0.4% בעלים, 0.5% בשורש, 0.8% בזרעים. האלקלואידים העיקריים בצמח הוא היוציאמין ואחריו סקופולאמין. ישנן מסורות של שימוש בצמח להרגעה.
הצמחים: אטרופה, שיכרון, דודא רפואי, דטורה ואחרים, מכילים אלקלואידים שהם אנטגוניסטים לאצטיל כולין בקולטנים מוסקריניים, ולכן משתמשים בהם להרפיית שרירים, למשל בבדיקות עיניים (להרחבת אישונים), וכן לטיפול במצבים עוויתיים וכיביים של מערכת העיכול, אסתמה, עוויתות של דרכי המרה ודרכי השתן.
סקופולאמין משמש כמרגיע לקראת ניתוח. ממצים סקופולאמין מהצמח Dubiosea .
שיכרון שחור Hyoscyamus niger
מינים אחדים של שיכרון מוּכּרים זה אלפי שנים. הצמח מדווח בפפירוס Ebers (מצרים, 1550 לפנה”ס). המינים השחורים היו ידועים כמסוכנים ביותר ועלולים לגרום לשיגעון. ביוון העתיקה השתמשו בצמח כרעל, כדי לחקות משוגעים (בתיאטרון?) וכדי לאפשר לאדם לקבל חזיונות ונבואות. מניחים שהכוהנות בדלפי היו מעשנות את זרעי השיכרון כדי לנבא. כבר בעת העתיקה הכירו את תכונת השיכרון כמשכך כאב והשתמשו בו לשיכוך כאבי ניתוחים, כריתות איברים או פציעות קשות.
בחוגי המכשפות השתמשו במשקה מהצמח כדי להכין לתפקיד את המצטרפים החדשים. שתיית המשקה גורמת ללחץ בראש ולתחושה כאילו העיניים נעצמות מאליהן, הראייה מיטשטשת, החפצים משנים את צורתם ומופיעות הזיות מוזרות.
מינים שונים של שיכרון מצויים בשימוש בהודו, מצרים ואפגניסטן. נוהגים לעשן את העלים. בכמה מקומות מערבבים עלי שיכרון עם חשיש.
דודא רפואי Mandragora officinalis
צמח רב שנתי. העלים נעלמים בתחילת הקיץ, אבל השורש ממשיך לגדול במשך כל השנה. הפירות מבשילים בסוף מאי-יוני, צבעם של הפירות הבשלים הוא צהוב.
הצמח התפרסם בזכות השפעותיו הנרקוטיות ובזכות הצורה המיוחדת של השורש, הדומה לגוף האדם. צורה זו הביאה לאמונה, שלצמח יש השפעה על-טבעית על גוף האדם ונפשו. לכן, כבר לפני אלפי שנים, נקטו זהירות רבה כאשר קטפו אותו.
תאופרסטוס (המאה ה-3 לפנה”ס) כתב, שקוטפי הדודא נהגו לעשות מעגל סביבו ולחתוך את החלק העליון של השורש, כשהם פונים מערבה. רק אחרי שרקדו מסביב ואמרו פסוקים שונים, הם קטפו את חלקי השורש האחרים. בספר בראשית מסופר על ראובן, שהביא פירות של דודא ללאה אמו. רחל ביקשה מלאה פירות אחדים, ובתמורה היא ויתרה על יעקב לאותו לילה.
בתקופת הרומאים התחילו להתייחס לתכונות הפסיכואקטיביות של הצמח ונוצרה אווירה של קסם ופחד סביבו. סיפרו שאי אפשר לעקור את השורש, כי הוא משמיע צעקות נוראות שעלולות להרוג בן אדם. כדי להימנע ממוות נהגו לחשוף את השורש, לקשור אליו כלב שחור שלא אכל כמה ימים ולזרוק לעברו בשר. הכלב התנפל במהירות על הבשר ובתוך כך הוא עקר את השורש. אחר-כך היו הורגים את הכלב ומייחסים את מותו לדודא. מיצוי של דודא ביין שימש לשיכוך כאב של ניתוח.
כיום מגדלים את הדודא הרפואי כדי להכין בושם מפירותיו הריחניים. הפרי הבשל, ללא הקליפה והזרעים, אכיל. הערבים קוראים לו תפוח המשוגעים, כי כמות גדולה ממנו גורמת להזיות.
האלקלואיד העיקרי בצמח הוא היוציאמין. סקופולאמין ואטרופין מצויים בריכוזים נמוכים יותר. מרכיבי הצמחים הסולניים משמשים להכנת תרופות.
מדוע הצמחים טורחים לייצר מרכיבים מסובכים מבחינה כימית, כמו אטרופין, סקופולאמין, פסילוסיבין ואחרים? מה התועלת שמפיקים הצמחים ממרכיבים אלה? – משערים, שהחומרים הפסיכואקטיביים הם מרכיבים שניוניים, שתפקידם להגן על הצמח ולאפשר את הישרדות. זוהי הגנה יעיל מאוד: בעלי חיים נמנעים מלאכול צמחים אלה, גם אם הם הצמחים הירוקים היחידים בשדה. לפי גישה אחרת, תפקידם של מרכיבים אלה בצמח עדיין לא לגמרי ברור.
המרכיבים הפסיכואקטיביים דומים במבנה המולקולרי שלהם למתווכים עצביים. דמיון מבני זה מאפשר לחומר הצמחי לתפוס את מקום המתווך העצבי ולהגביר או לעכב את פעילותו, ועל-ידי כך לשבש את פעילות מערכת העצבים המרכזית, המסדירה את פעילות כל המערכות בגופנו.
השפעת החומרים הפסיכואקטיביים עלולה להיות הרסנית ובלתי הפיכה, ולגרום למשתמשים בהם נזק תפקודי ורגשי שימנע מהם להשתלב במהלך החיים הנורמטיבי, או אף לגרום למוות.
