טרשת עורקים היא גורם התחלואה והתמותה העיקרי בעולם המערבי. טרשת עורקים קשורה לצבירת כולסטרול בדפנות העורקים ולחסימת העורקים המובילים דם אל הלב או המוח, העלולה לגרום להתקף לב או לשבץ מוחי. כולסטרול יכול להצטבר בדפנות העורקים ולגרום לסתימתם, כתוצאה מרמות גבוהות שלו בדם או כתוצאה מחמצונו. חמצון הכולסטרול מזורז על ידי כימיקלים, עשן, עישון, חיידקים ווירוסים. גורמי הסיכון העיקריים לטרשת עורקים, הקשורים בחמצון יתר של כולסטרול, הם: יתר כולסטרול בדם, סוכרת ויתר לחץ דם. (הסבר: גלוקוז [בסוכרת] ואנגיוטנסין [ביתר לחץ דם] הם פרו-אוקסידנטים, שגורמים לנזק התחלתי בתאי הציפוי הפנימי של העורקים, שמוביל להתפתחות המהלך הטרשתי).
הקשר שבין הכולסטרול בדם וטרשת העורקים יכול להתבטא בשלושה אופנים:
- רמת יתר של כולסטרול בפלסמה, הנובעת מרמה גבוהה של LDL.
LDL הוא נשא הכולסטרול העיקרי בדם ומביא אותו לכל הרקמות. LDL בעודף שוקע בדופן העורק ולכן הוא מכונה “הכולסטרול הרע”. - רמה תקינה של כולסטרול בפלסמה אך רמה נמוכה של HDL בפלסמה.
HDL נושא את הכולסטרול מדפנות העורקים אל הכבד לשם סילוקו מהגוף ולכן הוא מכונה “הכולסטרול הטוב”. - רמה תקינה של כולסטרול בפלסמה אך פגיעה באיכות הכולסטרול כתוצאה מחמצונו.
השפעת התזונה על רמת הכולסטרול בדם
רמות הכולסטרול בדם נקבעות על פי שלושה גורמים עיקריים:
- הנתיב האנדוגני, הקשור בייצור הכולסטרול, כאשר הכבד הוא האיבר העיקרי התורם לסינתזת הכולסטרול בגופנו.
- הנתיב האקסוגני, הקשור באספקת כולסטרול ממקורות תזונתיים.
- יכולתו של הגוף לסלק כולסטרול.
תזונה הינה מרכיב חשוב ביותר בקביעת הכמות והאיכות של הכולסטרול בדם – הן בנתיב האקסוגני, כמקור לאספקת כולסטרול, והן כאמצעי להורדה של רמת הכולסטרול.
הורדת רמת הכולסטרול בדם באמצעות תזונה מתאימה פועלת במספר מנגנונים:
- זירוז הסילוק של LDL מהפלסמה (באמצעות שורש הג’ינג’ר, למשל).
- עיכוב בסינתזת כולסטרול (באמצעות קרוטינואידים, למשל).
- עיכוב בספיגת הכולסטרול מהמזון (באמצעות סיבים תזונתיים).
- זירוז יצירת חומצות מרה מכולסטרול בכבד (חומצות המרה מסייעות לסילוק הכולסטרול מהכבד).
חמצון LDL תורם להאצת טרשת העורקים. LDL מחומצן (Ox-LDL) הוא גורם מרכזי בצבירת כולסטרול בתאי דפנות העורקים, בשל יכולתו להשרות צבירת כולסטרול בתאי מקרופאגים ולגרום להיווצרות תאי קצף. תאים אלו שוקעים בדפנות העורקים, גורמים להתעבות הרקמה ומהווים שלב מרכזי ביצירת הנגע הטרשתי.
תזונה עשירה בנוגדי חמצון יכולה לעכב את חמצון ה-LDL ולהאט את התהליך הטרשתי. בנוסף, הוכח לאחרונה, כי האנזים פאראאוקסונאז (PON1), הקשור בדם האדם לחלקיק ה-HDL, מסוגל לפרק את הליפידים המחומצנים ב-Ox-LDL ועל-ידי כך לנטרל את ההשפעות הטרשתיות של ליפופרוטאין זה.
הורדת מידת החמצון של הכולסטרול באמצעות תזונה מתאימה, יכולה להיות קשורה ליכולתם של מרכיבים מסוימים מפירות וירקות, לשמש כנוגדי חמצון וללכוד רדיקלים חופשיים (המעוררים תהליכי חמצון ב-LDL), או למנוע יצירת רדיקלים חופשיים על-ידי תאי דופן העורק, ועל ידי כך לעכב את חמצון הליפופרוטאין על-ידי התאים.
בניסויים בבני אדם הראינו, כי פלבונואידים מסוימים המצויים בקליפות ענבים (ועל כן ביין אדום), בשורש שוש קירח (ליקוריש) וברימונים, מעכבים באופן משמעותי ביותר את חמצון ה-LDL – הן בכך שמצטברים בתאי דופן העורק (במאקרופגים למשל) וגורמים לעיכוב יכולת התאים לחמצן LDL, והן בכך שמצטברים ב-LDL עצמו ומגבירים עמידותו של הליפופרוטאין בפני תהליכי חמצון.
במטרה ללמוד על אופן השפעת נוגדי החמצון התזונתיים על התפתחות טרשת העורקים, נעשה שימוש במודל של עכברים, החסרים אפוליפופרוטאין E ועל כן צוברים בדמם כולסטרול ואוקסיסטרולים (נגזרות מחומצנות של כולסטרול). מודל זה אפשר לנו ללמוד על מידת השפעתה של התזונה על שינויים בכמות ובאיכות הכולסטרול בדם וכמו כן על העיכוב בהתפתחות התהליך הטרשתי.
הרימון: גורם משמעותי במאבק בטרשת עורקים
פרי הרימון ידוע מקדמת דנא כבעל תכונות בריאותיות, דבר המוצא את ביטויו בכל הדתות ובפולקלור עמים רבים. על כן נבחר הרימון לשמש כלוגו של העידן הרפואי במילניום הבא.
פרי הרימון עשיר ביותר בפוליפנולים – תרכובות הידועות כבעלות השפעה נוגדת חמצון חזקה. המחקרים שערכנו על מיץ רימון הוכיחו השפעה נוגדת חמצון זו.
לאחרונה חקרנו את ההשפעה של שתיית מיץ רימונים על הנטייה של LDL להתחמצן ועל פעילות PON1 בבני אדם. בנוסף, בדקנו את השפעתו של מיץ רימונים על התפתחות הנגע הטרשתי בעכברים.
במהלך הניסוי, הוזנו עכברים טרשתיים (חסרי אפוליפופרוטאין E) במשך 11 שבועות במיץ רימונים (בכמות שוות ערך ל-200 מ”ל ליום לאדם במשקל 75 ק”ג). נמצאה ירידה של 45% בחימצון ה- LDL ובמקביל גם ירידה ב-30% בגודל הנגע הטרשתי, בהשוואה לנגע הטרשתי בעכברי ביקורת.
במערכת in vitro (הוספת מיץ רימונים לדם במבחנה), מיץ רימונים עיכב את חמצון ה-LDL (ע”י יוני נחושת או יוצרי רדיקלים חופשיים), בתלות בריכוז המיץ (עד ל- 43% עיכוב) וזירז את פעילות PON1 ב-33%. במערכת ex vivo (בדיקת דם הנבדקים לאחר ששתו מיץ רימונים), 13 נבדקים שתו 250 מ”ל מיץ רימונים ליום במשך שבועיים.
נמצא, שלאחר שתיית מיץ רימונים, הנטייה של LDL להתחמצן ירדה בהדרגה ונצפתה הארכה משמעותית ביותר ב-lag time (הזמן הנדרש לתחילת תהליכי החמצון) של 29% ו- 43%, לאחר שבוע ושבועיים של שתיית מיץ רימונים, בהתאמה. לאחר שבועיים של שתיית מיץ רימונים, פעילות PON1 עלתה ב- 18% בהשוואה לפעילותו לפני תחילת השתייה של מיץ רימונים.
יתר לחץ דם הוא מדד נוסף, הקשור בהאצת טרשת עורקים.
ב- 20 חולים עם יל”ד (ל”ד סיסטולי מעל 140), ששתו כוס אחת של מיץ רימונים ליום למשך שבועיים, אובחנה ירידה משמעותית (של כ-6%) בלחץ הדם, שלוותה גם בירידה של כ-40% בפעילות האנזים המהפך Angiotensin Converting Enzyme – ACE (אנגיוטנסין מעלה את לחץ הדם). למיץ רימונים טבעי, אם כן, יש פעילות מעכבת ACE, בדומה לתרופות הנפוצות הקיימות בשוק. לממצא זה חשיבות עצומה, מאחר שידוע, כי הורדת פעילות ACE לכשעצמה, היא בעלת השפעה מרשימה על ירידה בשכיחות מחלות הלב.
בחולים עם היצרות של העורק התרדמני (עורק הצוואר) CAS – Carotid Artery Stenosis, ששתו כוס מיץ רימונים ליום במשך שנה, חלה ירידה בחמצון LDL, ירידה בלחץ הדם והחשוב מכל – ירידה משמעותית בגודל הנגע הטרשתי.
סיכום
הראינו כי לשתיית מיץ רימונים יש השפעה מעכבת חמצון ויכולת להוריד לחץ דם בחיות מעבדה ובבני אדם. ממצאים אלו מסבירים את ההשפעה האנטי טרשתית של מיץ רימונים – השפעה בעלת משמעויות מרכזיות בעיכוב טרשת עורקים ואף בצמצום הנזק הטרשתי. שתיית מיץ רימונים יכולה לספק הגנה מפני גורם התחלואה והתמותה העיקרי בעולם המערבי.
הנחיות לשימוש:
- הכמות המומלצת לצריכה יומית של מיץ רימונים היא עד 250 מ”ל (1 כוס).
- עונת הרימונים קצרה. כתחליף למיץ טרי, ניתן להשתמש ברכז רימונים מהוּל פי 5.
- אין התווית נגד לצריכת מיץ רימון בנוטלי תרופות מעכבות ACE.
- אין התווית נגד לצריכת מיץ רימון בבעלי לחץ דם נמוך.
- התויות נגד: רגישות.