קודם לבדיקה ולמחקר בארץ, נערך סקר אתנובוטני מקיף לגבי השימוש הרפואי של צמחיית הבר בישראל . הסקר החל בתחילת שנות ה-80 ונמשך, אם כי בטפטוף, עד עצם היום הזה
איסוף ושימוש בצמחי מרפא הם מהמקצועות הרפואיים הקדומים ביותר הידועים לאדם. ניתן להניח, כי השימוש בצמחי מרפא התחיל כניסוי וטעייה, ואף תהייה, בקרב כלל בני האדם, ובפרט בקרב אלה שאומנותם הרפואה: מרפאים עממיים, רופאים, כוהנים, שמאנים, הילרים וכדומה. ואולם, רק בתקופתנו החלה בדיקה מסודרת, בכלים מדעיים מודרניים, של ערכם של הצמחים לריפוי, ותהליך חשוב זה נמשך ומתרחב גם היום. הודות לתהליך הבדיקה והמחקר, עברו מן העולם רבות מהדעות הקדומות הנוגעות לצמחי המרפא ורבים מהשימושים הרפואיים הבלתי נכונים, ויש לקוות כי גם השימוש לרעה בצמחים יפחת.
קודם לבדיקה ולמחקר בארץ, נערך סקר אתנובוטני מקיף לגבי השימוש הרפואי של צמחיית הבר בישראל . 1הסקר החל בתחילת שנות ה-80 ונמשך, אם כי בטפטוף, עד עצם היום הזה. במסגרת הסקר רואיינו ותושאלו למעלה ממאה מרפאים עממיים באזורי הארץ השונים, וביניהם ערבים מוסלמים ונוצרים, דרוזים, צ’רקסים ובדואים. כמו כן נסקרה ביסודיות הספרות הענפה של עדות ישראל ונאספו עדויות מרחבי העולם, כולל ספרות סין, הודו, אפריקה וארצות המערב.
ממצאי הסקר מהווים מאגר ידע שערכו לא יסולא בפז, ומשמשים מקור מידע רב ערך לגבי צמחי המרפא של ארץ ישראל.
מאמר זה יתמקד בצמחי הארץ שמשמשים ברפואה עממית לטיפול בבעיות של מערכת העצבים. הבעיות שיוזכרו במאמר זה הן: עצבנות ומתח, שיתוק ועוויתות שרירים, חולשה, כאבים שונים.
בסקר הוזכרו 26 צמחים; 10 מהם יצוינו במאמר זה. חלקם נחקרו ויש לגביהם ממצאים תומכים בספרות העולמית; חלקם ייחודיים לארץ ישראל והמידע היחיד שקיים לגביהם מצוי בסקר האתנובוטני. צמחים אלה לא נחקרו במערב, והם מעניינים דווקא משום שהם אנדמיים לאזורנו. במאמר זה לא אתייחס לכלל ההשפעות של הצמחים, אלא רק להשפעותיהם על מערכת העצבים.
שבר לבן Peganum harmala
משפחה: זוגניים
שם ערבי: חרמל, חרי-מילאן, חרגל
שם אנגלי: Common peganum
קצת בוטניקה: בן שיח מסועף, מעוצה בבסיסו, עליו גזורים לאונות דקות, פורח באביב. הפרחים לבנים ומזכירים פרחי הדרים. הפרי הוא הלקט המכיל זרעים חומים. נפוץ באזורים הערבתיים והמדבריים של הארץ. כל חלקי הצמח מדיפים ריח חריף, ולכן ערביי הארץ מאמינים בכוחו להרחיק שדים ורוחות.
מזכיר את הפיגם – ומכאן שמו הלטיני.
רפואה עממית: סגולות הזרעים היו ידועות כבר בימי יוון ורומי.
השפעה על מערכת העצבים: ברחבי המזרח התיכון שימשו זרעי השבר לטיפול בעצבנות, בכאבים ולהרגעה. הבדואים בסיני ובנגב משתמשים בשמן המופק מהזרעים (זית-אל-הרמל) לכאבי שרירים, כאבי מפרקים וכאבי גב.
האינדיאנים של אמריקה אוכלים זרעי שבר לרומם את מצב הרוח ולגרום להזיות נעימות.
יהודי תימן משתמשים בזרעים לשיכוך כאבי ראש חזקים ולטיפול בדיכאון: הם קולים את הזרעים ושואפים את העשן.
ממצאי הסקר
לטיפול בחולי עצבים: כותשים שבר עם פיגם, שופכים על התערובת מעט מים ושמן זית ומורחים על גוף החולה.
לדלקות חריפות ולכאבי מפרקים:
כותשים זרעים בשמן ומורחים.
קולים, טוחנים, מוסיפים סוכר וחמאה ואוכלים כל יום כפית, במשך שבוע.
לחולשה כללית: שוהים באמבט אדים (מכל חלקי הצמח).
לשיכוך כאבי שיניים: מניחים זרעים כתושים על השיניים.
מחקרים מודרניים: זרעי השבר מכילים אלקלואידים, והפעילים שבהם הם הרמין והרמלין. הרמין הוכח כמעכב מונואמין אוקסידאז (MAO), ובכך מסייע לשמור על רמה נאותה של דופמין – מעביר עצבי החסר אצל חולי פרקינסון. הרמין משמש להרגעת עוויתות בחולי פרקינסון.2
הרמין יכול לשנות את סף ההכרה. מדענים גרמנים השתמשו בהרמין כסם אמת במלחמת העולם השנייה.
רתם המדבר Retama raetam
משפחה: פרפרניים
שם ערבי: רתם
שם אנגלי: White Broom
קצת בוטניקה: שיח ירקרק או אפור מכסיף. ענפיו ירוקים ודקים, עליו מעטים, קטנים ופשוטים, ונושרים בסוף החורף. הפרחים רבים, לבנבנים-ורדרדים, ערוכים באשכולות על ענפים צדדיים. נפוץ בחולות שפת הים ובערוצי הנחלים במדבר. הרתם נזכר בתנ”ך כצמח מדבר.
רפואה עממית וממצאי הסקר: מרתיחים את נוף הצמח; האדים משמשים לטיפול בכאבי גב, כאבי מפרקים ושיתוק בגפיים. יש שכותשים את הענפים, מכינים עיסה עם קמח ומדביקים את העיסה על הגב.
מחקרים מודרניים: אין מחקרים לגבי שימושים אלה.
רוש עקד Conium maculatum
משפחה: סוככיים
שם ערבי: שיכראן
שם אנגלי: Poison Hemlock
קצת בוטניקה: עשב רב-שנתי בעל גבעולים מסועפים ומנוקדים. הפרחים קטנים ולבנים, נישאים על סוככים. גדל ברוב חלקי הארץ בצדי דרכים ומעזבות.
רוש נחשב לאחד מצמחי הרעל המסוכנים ביותר. באתונה השתמשו בשיקוי מהצמח להמתת נידונים למוות; עפ”י המסורת, גם סוקרטס הומת באמצעות שיקוי רוש (399 לפנה”ס).
רפואה עממית וממצאי הסקר: בצפון אפריקה משתמשים במיצוי אלכוהולי (ערק) כשיקוי לטיפול בטרשת עורקים, עוויתות, אפילפסיה, להרדמת שרירים ועצבים ולשיכוך כאבים במחלת הסרטן. לפי הפרמקופיאה הבריטית, יש לאסוף ולייבש עלים וענפים צעירים. תמצית מחלקי-צמח אלה משמשת להרגעה, שיכוך כאבים, מניעת עוויתות שרירים, אפילפסיה ודיכאון.
מחקרים מודרניים: ברוש נמצאו מספר אלקלואידים. כבר ב-1831 בודד הקוניאין (Coniine) – האלקלואיד העיקרי, שהוא גם החומר הרעיל. למרות שימושיו כמרגיע, משכך כאבים ומונע עוויתות, יש לנקוט זהירות בשימוש בו: אכילת 5-8 גרם עלים (פחות מ-0.2 גר’ קוניאין) יכולה לגרום למוות של אדם מבוגר!3 קוניאין משבש את פעילות מערכת העצבים המרכזית; המוות נגרם משיתוק של שרירי מערכת הנשימה.
פיגם מצוי Ruta chalepensis
משפחה: פיגמיים
שם ערבי: פגאן
שם אנגלי: Rue
קצת בוטניקה: שיח רב-שנתי בעל ריח עז. גבעוליו עגולים ומסתעפים, העלים גזורים ומראם ככף יד (סימן החמסה) – מקור לאמונה בכוחו לעצור שדים ולגרש עין-הרע. הפיגם מוזכר במשנה כצמח תרבות.
רפואה עממית: היוונים הקדמונים השתמשו בפירות פיגם עם דבש לשיכוך כאבי מפרקים, כאבי עיניים וכאבי ראש. מרשם מימי הביניים ממליץ על שימוש בפיגם למניעת דיבור מתוך שינה (עצבים או לא…). במאה ה-16 השתמשו בצמח לניקוי המוח ולגירוש טמטום (!) וכן לשיכוך כאבים.
בהודו ובדרום אפריקה משתמשים בפיגם לעוויתות, שיכוך כאבי מפרקים והרגעת היסטריה.
יהודי תימן מכינים משחה מתערובת של פיגם, זעתר ושמן, לטיפול בכאבי מפרקים, כאבי ראש ושכרות.
ממצאי הסקר
לטיפול באיברים משותקים: כותשים עלים בשמן זית ומעסים את המקום הפגוע, או חובשים אותו בתחבושת שורשים כתושים.
להרגעת היסטריה ועצבנות: מערבבים עלים וזרעים של פיגם עם שום ואוכלים.
לשיכוך כאבי ראש והורדת חום: שותים משרה מעלי פיגם.
שמן המופק מעלי המין האירופאי (R. graveolens) משמש במחלות שרירים, שיתוק ודלקות.
מחקרים מודרניים: בצמח זוהו ובודדו חומרים רבים, ביניהם: רוטין (מגביר טונוס של הוורידים ומונע שבריריות-יתר של כלי דם נימיים), רוטמרין (מרפה שרירים) וקומרינים (מונעי עוויתות ונוגדי קרישה). מאמר שהתפרסם השנה, בחן מיצוי אתנולי של נוף הצמח, ואישר את פעילותו כמרגיע ונוגד עוויתות.4
סולנום שחור Solanum nigrum
משפחה: סולניים
שם ערבי: סגוה, סמוה
שם אנגלי: Black Nightshade
קצת בוטניקה: צמח עשבוני חד-שנתי, עליו דמויי ביצה ופרחיו לבנים. הפרי הוא ענבה ירוקה, ההופכת לשחורה עם ההבשלה. גדל בר בבתי גידול עשירים בחנקן ברוב חלקי הארץ. כל חלקי הצמח רעילים!!
רפואה עממית: למרות רעילותו משמש הסולנום כצמח מרפא מאז ימי קדם. מבשלים עלים ומניחים אותם על המקום הכואב – לשיכוך כאבי עצבים, כאבי גב, כאבי שיניים וכאבים בשדיים. בימי הביניים השתמשו בסולנום לטיפול באפילפסיה. לפירות מיוחסת השפעה נרקוטית ומרגיעת עצבים.
ממצאי הסקר
לשיכוך כאבי עצבים: מעסים את המקום הכואב בעלי סולנום כתושים או במים שבושלו בהם עלים.
לשיכוך כאבי שיניים: מניחים פירות מבושלים על השיניים הכואבות במשך חמש דקות, ושוטפים למניעת הרעלה.
מחקרים מודרניים: הסולנום מכיל סולנין, בעיקר בפירות הירוקים. הסולנין רעיל לאדם. נמצא כי מיצויים של סולנום מדכאים את פעילות מערכת העצבים המרכזית, מורידים לחץ דם, משככים כאבים ומונעים עוויתות. עובדות אלו מסבירות את השימושים העממיים בצמח.3
הצמח רעיל ואינו מומלץ לשימוש.
בקיצור ולעניין
לפי הסקר, הצמחים הבאים משמשים לטיפול בבעיות של מערכת העצבים. אין לכך אזכור במחקרים מודרניים, והם יוזכרו בקצרה:
זוטה לבנה (Micromeria fruticosa) : חליטה מהעלים והתפרחות משמשת לחיזוק העצבים והרגעתם, וכן לשיכוך כאבי בטן וראש וכאבים באזור הלב.
זוטה צפופה (Micromeria myrtifolia) : חליטה מהעלים משמשת לחיזוק הגוף.
זקום מצרי (Balanites aegyptiaca) : שמן המופק מהזרעים משמש למריחה על מקום כואב ולשיכוך כאבי עצבים ושרירים. שתיית משרה המופק מהזרעים טובה למניעת סחרחורת, איבוד הכרה ואובדן הזיכרון.
טיון דביק (Inula viscosa) : לצמח שימושים רבים ברפואה העממית. כאן יוזכרו רק השימושים הנוגעים לענייננו: שיכוך כאבי מפרקים ועצמות, טיפול בהתכווצויות שרירים ובחולשה כללית. אופן השימוש: אמבט אדים (מטיון כצמח יחיד או בשילוב עם פיגם מצוי ועלי מרווה משולשת).
יפרוק המדבר (Anabasis articulate) : לשיכוך כאבי מיגרנה: מורחים על הראש עיסה מן הגבעולים יחד עם סבון וביצה, או שוטפים את הראש במרתח גבעולים.
לענת המדבר (Artemisia herba-alba) : צמח בעל שימושים רבים ברפואה העממית, בארץ ובעולם. בארץ משמש לטיפול בכאבי לב ולהרגעת עצבים: חולטים תה מהעלים ושותים כל בוקר על קיבה ריקה.
סיכום
במאמר זה מתואר מספר לא מבוטל של צמחי בר של ארץ ישראל, שמשמשים כיום ברפואה העממית, לטיפול בבעיות שונות של מערכת העצבים. חלק מהצמחים נחקרו ומנגנוני הפעולה שלהם ידועים. חלקם לא נחקרו, בעיקר משום שתפוצתם מוגבלת ושימושם פחות ידוע, והם יכולים להוות עתודה למחקר עתידי ולהגברת השימוש הבטוח והמועיל בהם, אם יוכחו כיעילים.
הערה:
כיום נהוג להבחין בין כאבים ממקור עצבי (המטופלים בעזרת צמחים הפועלים על מערכת העצבים), לבין כאבים דלקתיים (המטופלים בעזרת צמחים נוגדי דלקת).
דלקות וכאבי מפרקים שייכים לקבוצת הכאבים הדלקתיים, ואעפ”כ הם נכללים במאמר זה (שעניינו צמחים למערכת העצבים), כחלק מסקירה אתנובוטנית של שיטות ריפוי עממיות, שהתייחסותן ל”כאב” היא כוללנית.
