השימוש הקליני בצמחי המדבר – אלוורה – מאת גידי גור

אלוורה (ALOE)

ממשפחת העיריתיים

השם אלוה מייצג קבוצה של צמחים עם תתי מינים. הצמח מפורסם בשימוש בתרבויות רבות, החל מהמצרים הקדמונים, יוונים, רומאים, חצי האי ערב וכמובן הודו וסין.

הצמח נקרא בפי המצרים הקדמונים “צמח חיי הנצח” ומופיע על ציורי קיר רבים. פפירוס מפורסם שהתגלה בגיזה ומתוארך למאה ה-15 לפנה”ס מתאר את השימוש בצמח, הן לרפואה והן לקוסמטיקה; קליאופטרה ונפרטיטי השתמשו באלוורה כחלק מהטיפוח שלהן.

הסיפור המעניין מתחיל כאשר במאה הרביעית לפנה”ס, היוונים שלחו את אלכסנדר הגדול לאי סוקוטרה להביא משם את צמח האלוורה. זה נעשה על מנת לתרבת אותה ביוון, במטרה לטפל בפצעי חיילים.

צמח האלוורה מקורו בדרום האי ערב, באי סוקוטרה, וכן בחלקים מתימן ובדרום עומאן. אזורים אלה חולקים מזג אוויר דומה ואתנו-בוטניקה דומה.

בעבר, האלוורה של האי סוקוטרה נחשבה לטובה בעולם, ונקראה בערבית סבאר ו-טייף.

האי סוקוטרה מוכר על ידי האו”ם כנכס טבע שיש לשמר. כיום אין גישה לאי בגלל המצב בתימן.

האי מפורסם בעושר הבוטני שלו: לא רק בזכות האלוורה שלו (המין Aloe perryi הגדל בו), אלא גם בזכות 7 סוגים של לבונה שגדלים בו.

בתמונה- נוף מחלקו ההררי של האי. הקושי לעגון באי שמר על האוכלוסיה ועל הצומח והחי בצורה מיוחדת.

החומר המרכזי שאותו שימרו בתימן הוא שרף האלוורה ולא הג’ל, כמובן שלשניהם שימוש רפואי חשוב עליו נרחיב בהמשך.

השרף האיכותי ביותר היה אדום, כתום או בצבע זהב, אלוורות שגדלו באזורים גשומים השרף שלהם הוא שחור.

לאחר המאה ה 10 החלו אזכורים בכתבי רפואה ערביים ובסין וזאת לאחר שהמסחר הימי התפתח ותפוצת האלוורה מחצי האי ערב גברה לכל העולם.

החברה הבריטית של הודו המזרחית רכשה חוטרי אלוורה מהאי סקוטורה ומשם החלו לייצא (מזרח הודו) לאירופה, קולוניות אירופאיות שונות ביססו מטעים באיים מסביב לאפריקה לאספקת הדרישה האירופאית בעיקר כמשלשל ותרופה לעור.

במאה ה 11 הצמח הפך לחלק מהפרמקופאיה הסינית בשם LU HUI- האפר הירוק (ירוק כהה) מכיוון שביותו בסין באזורים גשומים (הצמח שורד בחורף עד -3 מעלות מתחת לאפס) מפיק שרף שחור שנחשב פחות איכותי אם כי מר (אפילו יותר מהאדום).

לפי הרפואה הסינית הוא נכנס למרידיאן הכבד, טבעו קר ומר, מספיק לשהות ליד השרף וכבר חשים טעם מר בפה.

השרף השחור מגידול בסין. (מרפאת מואב)

השרף האדום מאיסוף בר בתימן. (מרפאת מואב)

אזכור מעניין בברית החדשה מתאר את השימוש באלוורה ושרף המור בתחבושות על גופו של ישו (נבואת הקדוש ג’ון 19, 39-40)

הקציר–

בתימן האיסוף נעשה בעיקר על ידי נשים שהקימו בתים זמניים במערות בסביבת גידולה הטבעית של האלוורה וקטפו אותה בחודש שאחרי הגשמים על מנת לאפשר לצמחים סיכוי גבוה להתאושש, בתקופות בצורת לא חתכו צמחים על מנת לא להכחידם. במידה וירד גשם עצרו את האיסוף מכיוון שלא היה ניתן לייבשם כראוי ואיכות השרף ירדה משמעותית.

ההפקה–

חותכים את העלה ושמים מעל קונוס שמתחת כלי או בד איסוף ונותנים לשרף לטפטף עד תומו, לא סוחטים את העלה מכיוון שאז השרף מתערבב עם הג’ל.

השימוש הרפואי המסורתי בחצי האי ערב:

פרחי האלוורה–

הנקטר של הפרחים נחשב חם באופיו ודבש שהופק מפרחיו נחשב כחומר רפואי יקר מאוד בעיקר לאחר גשמי הקיץ.

ג’ל טרי–

השימוש בג’ל הטרי נחשב עדין יותר מאשר החומר המיובש והיה בשימוש בעיקר עבור ילדים עם כאבי קיבה ועצירות, ג’ל טרי הוכנס לתוך תמר ועורבב עם מעט סוכר.

הג’ל ניתן גם לילדים באופן יומי כתרופת מנע למערכת העיכול, יש לזכור כי בתקופות אלה מחלות מעיים ומגפות היו נפוצות מאוד.

בגניקולוגיה השתמשו נשים במעט ג’ל להסדיר את המחזור ובכמויות גדולות על מנת לבצע הפלה.

טיפות מהג’ל היו מכניסים לאוזניים או לעיניים לבעיות שונות וכמובן על פצעים טריים כדי לזרז את קצב החלמתם.

שימוש בצמר גפן וג’ל לתוך האף על מנת לטפל בדימום חמור.

הג’ל היווה חומר נשא לערבוב לטיפול במצבים שונים לבדו לכאבי ראש והתקררות, ביחד עם אבקת כורכום ומלח לכאבים בחזה ושעול טורדני. את החבישה משאירים עד שמתקשה.

בטיפול בבעלי חיים השימוש היה אינטסיבי מאוד לטיפול בזרוז יציאת מוגלה, הרחקת זבובים, דלקות עטין וחסימות מעי בצאן, טיפול בתולעים.

העלים השלמים

נהוג היה לייבש את העלה כולו בדיוק כמו שנהוג לעשות בקליפת עץ המור, את העלה היבש טוחנים לאבקה הנקראת נאקף בערבית. את האבקה היו שמים ישירות על הפצע בעיקר לכוויות, לילדים היו שמים קודם ג’ל ועליו את הנאקף, בכל יום מחליפים את החבישה.

ברמת העקרון ככל שהפצע ישן יותר- הנאקף מתאים יותר לשימוש.

גזע וענפים

בדומה לקליפות הלבונה השתמשו בהם לקבע שברים- משטחים את הגזע ומקבעים סביב השבר, בנוסף הכינו עם אאופרביה מקומית, ג’ל טרי, שער עיזים וצמר כבשים משחה לקבע שברים.

ג’ל יבש

נחשב פוטנטי מהטרי, לאחר ייבושו היו נשמרים גושים קטנים ובשעת הצורך ממוללים עם מים ומשתמשים כנדרש. השימושים היו זהים לטרי רק פוטנטים יותר, כאשר השימוש לבע”ח היה נפוץ מאוד בעיקר לטחול וכבד מוגדלים.

השרף

השרף הוא החומר הרפואי הפוטנטי ביותר והשימוש בו נעשה פחות על ידי האוכלוסייה אלא בעיקר על ידי מרפאים, המינון חייב להיות מבוקר מכיוון שהשרף נושא רעילות קלה.

הן בסין והן בחצי האי ערב השימוש הנפוץ ביותר בשרף הוא במחלות קיבה וכבד.

נסיוננו הקליני עם השרף מסין הוא עשיר מאוד ובשנים האחרונות הטמענו לידי עבודה את השרף מאיסוף בר מתימן, השרף פחות מר, אדום ותפקודו פחות קר ומנקז מהחומר השחור שמופק בסין שנקרא LU HUI.

מינון

המינון היומי המומלץ עד 1.5 גרם באבקה או משולב בכדורים על בסיס מים או דבש, כמובן לשימוש חיצוני לפי צורך. לא מומלץ במרתח, אפשר בסירופ, פחות מומלץ בטינקטורה מהיעדר נסיון קליני במקורות על השרף בצורת לקיחה זו.

נסיון קליני

O O O

עצירות-

שרף אלוורה 5 גרם, אנג’ליקה סינית 40 גרם, לקפסל.

2-3 קפסולות בערב.

טיפול בכיבי קיבה-

שרף אלוורה, זעפרן, שרף כלך מצוי, שרף דם הדרקון (XUE JIE), שורש ליקוריש.

לטחון לאבקה בכמויות שוות, לקפסל – גרם פעמיים ביום למשך חודש.

גידולים בכבד עם צהבת-

יחנוק מדברי 100 גרם, שרף אלוורה 15 גרם, שרף כלך מצוי 15 גרם, געדה מפושקת 15 גרם.

לבשל בסירופ, ולהוסיף בסוף שרפים שנטחנו במכתש ועילי. על בסיס דבש שיזף או חרובים. 50 מ”ל פעם ביום.

שרירנים ברחם ובשחלות-

שורש אנג’ליקה סיני 50 גרם, שרף אלוורה 10 גרם, רוברב שורש מעובד עם יין 35 גרם, ענפי קינמון 30 גרם. לכדורי מים או דבש, 5 גר’ פעמיים ביום. אם יש שלשול להפחית במינון.

פצעים שמחלימים לאט-

שרף אלוורה 50 גרם, לשון הפר 50 גרם, פגוניה ערבית מושחמת 50 גרם.

להשרות עם שמן שומשום, להביא לידי חימום ולמצק עם שעוות דבורים. למרוח לפי הצורך.

הערה- השרף מחייב ידע מקיף בצמחי מרפא והשימוש בו מחייב תשומת לב מירבית בגלל רעילות במינונים גבוהים.

מקורות

המידע המובא כאן הוא על דעת הכותב בלבד. אין העמותה לצמחי מרפא (עיל”ם) אחראית לתוכן המאמר. שימוש בצמחים או במוצרים אחרים מחייב במקרים מסוימים שיקול דעת רפואי, ועל כן יש להיוועץ במומחה מתאים. העמותה הישראלית לצמחי מרפא ועורכי תוכן האתר אינם אחראים לכל מקרה של שימוש בלתי מבוקר, או בלתי מקצועי במידע ו/או בצמחים הנזכרים.