הטיפול בכפיון (אפילפסיה) בעת העתיקה – באספקלריה של המקורות היהודים – מאת זהר עמר Ph.D

מחלת הכפיון (אפילפסיה) נגרמת כתוצאה משיבוש הפעילות החשמלית במוח, שפוגע בפעילות התקינה של תאי העצב במוח. מתסמיני המחלה (ישנם כמה סוגים): התקפים שבהם החולה מאבד את הכרתו ונופל ארצה (מכאן השם העממי “מחלת הנפילה”), או שרוי במצב של ערפול חושים וסובל מפרכוסים ומהתכווצויות. במקרים מסוימים, ההתקף מלווה בתנועות בלתי רצוניות, הכוללות תנועות לעיסה ומציצה, הפרשת ריר והטלת שתן. במקרים אחרים, החולה מתנתק מהמציאות ובוהה באוויר, או משמיע קולות חסרי משמעות. לעתים, בשעת ההתקף, החולה מתנהג באופן אלים ומופרע. לאחר ההתקף החולים אינם זוכרים דבר ממה שאירע להם,  ומתפקדים באופן נורמלי.

תפיסת הקדמונים את המחלה

בעולם הקדום נחשבה האפילפסיה למחלה קשה ביותר, והחולים בה נכללו לא פעם עם חולי הנפש ומוכי השיגעון, שלא נמצא להם מזור. האמונה הקדמונית סברה, שההתקף נגרם על ידי התקפת שדים (ובעולם הפגאני ייחסו זאת גם לאלים), וזאת היא הוראת המונח היווני Apilepsia, שמשמעותו לתקוף או לתפוס. במקורות העבריים נקראה המחלה בשם “כפיון” והחולה בה בשם “נכפה”, כלומר: חולה שכפאו שד. יש שהאמינו שמדובר במחלה הנגרמת על ידי שד הנקרא קטב מרירי: אמר ר’ פנחס בר חמא: מעשה היה באחד שראה אותו (קטב מרירי) ונפל על פניו ונכפה^.1

אפילפסיה נחשבה למחלה “משפחתית” (תורשתית) קשה וחסרת ריפוי, על כל ההשלכות הרפואיות, החברתיות וההלכתיות הנובעות מכך. כהן נכפה (חולה אפילפסיה) נפסל לעבודה במקדש: אפילו אחת לימים – רוח קצרית באה עליו.²

מכירת שפחה נכפית הייתה בבחינת מקח טעות, שכן מחלה זו נחשבה למום, בדומה לשוטה ומשוגע.³ חולת אפילפסיה כרונית (שנתקפה לפחות שלוש פעמים) נפסלה לנישואין, בדומה לחולת צרעת.⁴  לא זו בלבד שחולי אפילפסיה חוו נידוי חברתי קיצוני, גם על משפחותיהם הוטלו הגבלות קשות. אלו הן רק כמה דוגמאות, הממחישות את אומללותם של חולי האפילפסיה בחברה היהודית, שבמקרה דנן מהווה תשקיף נאמן למציאות בחברה העתיקה בכללותה. ברור אפוא, שבעיה זו הטרידה את החולים ואת בני משפחותיהם, שביקשו למצוא לה מזור.

הטיפול במחלה

בספרות הרפואית הקדומה ישנה התייחסות רבה לטיפול באפילפסיה. כבר היפוקרטס (460-370 לפנה”ס) הבחין בין סוגי ההתקפים השונים ובגורמים העשויים לטפל במחלה: הנערים נצולים מהכפיות, בהשתנות השנים, הארצות והנהגת המזון⁵ (II 45).

נראה שיש כאן הבחנה בין התקפים אפילפטיים החולפים עם הזמן (המאפיינים, למשל, התכווצויות בגיל הרך בזמן הופעת חום גבוה, וחולפים עם ההתבגרות) לבין אפילפסיה “אמיתית”. אולם, גם באפילפסיה “אמיתית” סיכויי החלמה בילדים הם גבוהים. כפי שרואים מדברי היפוקרטס, תורת הרפואה הקדומה ייחסה חשיבות רבה לא רק לגיל החולה ולמזגו האישי, אלא גם לאזור פעילותו ולהרכב תזונתו; שינוי מתאים בגורמים אלה עשוי להביא מזור. הקדמונים גם ידעו שמדובר במחלה הקשורה למוח, כפי שמציין טוביה הרופא (1652-1729), המבכר עדיין להסתמך על היפוקרטס וגלנוס בן המאה השנייה לסה”נ:

איפיליפשיאה – והוא חולי הנופל או הנכפה השם ישמרנו. ובו אבוד החוש והדעת ועם תנועה בלתי רצונית לעת העונה ובסבה סתומית שבמוח ראש האיברים כדעת גאלינו והנלוים עליו. אבל חולקים עליו האחרונים שילבייוש איטמולירוש וכיוצא בהם ואין כאן מקום להביא סברתם. די לנו בידיעה זו שהוא חולי חד ומסוכן⁶ …

באופן כללי, הטיפול באפילפסיה, כמו בשאר המחלות, נעשה בדרך הרפואה המונעת (שמירת הבריאות) ובטיפול במחלה. בכל אחת משתי הדרכים היו סוגי טיפול שונים:

רפואה מונעת (שמירת הבריאות)

טיפול בגורם המחלה באמצעות הנהגת בריאות, בעיקר התאמת תזונה, למניעת המחלה או להפחתת תסמיניה. על פי התיאוריה הרפואית הקלאסית, שאומצה גם במדע הרפואה הערבי, המחלה נגרמת כתוצאה מהתגברות מרה שחורה (מלנכוליה) – אחת מארבע הליחות שמצויות בגוף, ואשר היעדר איזון ביניהן מחולל מחלה.⁷ חולי זה, בדומה לשיגעון, עשוי להתגבר בימי החורף, ולפעמים באביב^.8 באופן כללי, מדובר במחלה המושפעת מ”קור”, ולכן מומלצים מאכלים ותרופות בעלות טבע “חם”.

להלן כמה דוגמאות שמובאות מחיבורו הרפואי של ר’ נתן בן יואל פלקירה (בן המאה השלוש-עשרה):

מאכלים מועילים – זרעי גד הגינה (כוסברה) יבשים, אפרסמון (בלסאן), מריחה בשמן זרעי תלתן. לעומת זאת, כרוב ובשר עז, ובעיקר כבד של עז – נחשבים כמאכלים מזיקים ביותר .⁹

ר’ חיים ויטאל (1543-1620) מביא לאורך כל חיבורו הרפואי הנחיות מפורטות ושלל עצות ותרופות למניעת הופעת האפילפסיה, שפקדה לפי דבריו בעיקר ילדים. כך למשל, הוא פתח את אחד ממאמריו:

לשמור את הילד בעת שנולד שלא יבוא בו אח”כ ח”ו לידי כפיה, כמנהג קצת ילדים שמתים נכפים .¹⁰

טיפול באמצעות סגולות רפואיות וקמעות

מאחר שמדובר במחלה קשה וחשוכת מרפא, שלפי הקדמונים נגרמת על-ידי כוחות עליונים, הרי שניתן לטפל בה ביעילות באמצעות סממנים בעלי תכונות מאגיות. כצמח הריפוי היעיל ביותר נחשב האדמונית ( Paeonia ), או בתעתיק הערבי “פאואניה”. שמו של הצמח נגזר משמו של פאון, רופא האלים הנזכר במיתולוגיה היוונית.

לצד שימושיו הרפואיים בספרות המלומדה העתיקה, נקשרו בו אמונות מאגיות שונות, ובין סגולותיו גירוש רוחות רעות, סיוטי לילה, עין הרע ותרופה למחלות עצבים.¹¹ כאמור, ההתמחות העיקרית של האדמונית הוא כטיפול באפילפסיה והוא נזכר בהקשר לכך בעשרות חיבורים קדומים. שורש האדמונית שימש כקמע או כאבקה בצרור מיוחד הנתלה בצוואר. שיטה אחרת הייתה הרחת עשן קטורת של פרי האדמונית, או הרחת שמן מהול עם מושק, כרכום (זעפראן) ופיגם.¹² אפילו גדולי הרופאים,  שדחו בדרך כלל את השימוש באמצעים מאגיים, הכירו במגבלותיהם בטיפול במחלה והודו ביעילותה של האדמונית, כפי שהעיד הרופא היווני הדגול גלנוס (129-200), שנחשב לרופא בעל גישה אמפירית:

אני מכיר ילד שמאז שענד את השורש לא נתקף (באפילפסיה) במשך שמונה חודשים כלל. אולם, כאשר הקמע נשמט באיזו דרך הוא מיד נתקף. וכאשר מישהו אחר תלה את השורש מסביב לצווארו, הוא שוב חש בריא לחלוטין. לטובת הניסוי נראה טוב יותר להוציא את השורש שנית, וכאשר עשיתי זאת, הוא נתקף בפרכוסים שנית. אני תליתי חלק של שורש גדול וטרי מסביב לצווארו, ומאותה העת הילד היה בריא לחלוטין והוא לא נתקף עוד. עתה היה זה הגיוני לשער אחד מהשניים – שמספר חלקים מהשורש נפלו והוטמעו על ידי השראה והשפיעו כך או שהאוויר בעצמו התמזג ושונה על ידי השורש.¹³

בנוסף לאדמונית, נזכרו בספרות הקדומה סממנים נוספים ששימשו כקמע נגד התקפי אפילפסיה. הרופא היווני דיוסקורידס (המאה הראשונה לספירה) מזכיר את ציפור הסנונית, שבבטנה ישנם  אבנים שנתלים כקמע (II 60),  וכן מוזכר אגוז דקל הפופל (Areca catechu):

ויועיל לכופי, ואמרו שכבר נכון שאם יתלו אותו על הנכפה יועיל לו ויסור הכופי, ואם יסירוהו יחזור הכופי.¹⁴

בחיבורו של ר’ חיים ויטאל (1543- 1620), נאמר בהקשר לטיפול באפילפסיה בילד:

תליתי בראשו אבן הנקראת סאפירא (ספיר?) שהיא בגוון תכלת.¹⁵

טיפול נפשי: גישתו הרפואית של הרמב”ם

גם הרמב”ם (1138-1204), שנחשב לרופא רציונלי אשר דחה בדרך כלל אמונות תפלות, הזכיר את האדמונית בחיבורו:

שרש הפיאוניה – אם יקשר ויתלה על צוארו (של) הנער הנכפה, יבריאהו, וכבר נסו זה ובחנוהו.¹⁶

קיימות, אפוא, כמה אפשרויות מדוע הזכיר הרמב”ם צמח זה. ראשית, הוא מביאו בפרק שנקרא “סגולות”, שנבחן על פי ניסיונם של אחרים, ואין זה בהכרח מורה שהוא האמין ביכולתן לרפא . אולם, דומה שההסבר קשור לגישתו הרפואית של הרמב”ם, שראה קשר הדדי ובלתי נפרד בין גוף האדם לנפשו, כגורמים בהתהוות המחלה וברפואתה. הוא הכיר בעובדה שרפואת הנפש היא סובייקטיבית, וסבר שבמקרים מסוימים, אם החולה מאמין בטיפול, אף אם אין בזה ממש (באופן אובייקטיבי), הרי שיש בחיזוק נפשו לסייע בריפויו הגופני.¹⁷

טיפול משולב

כרבים מהחולים במחלות קשות, גם במחלת האפילפסיה, היו שניסו כל אפיק אפשרי שיגאל אותם או את בני משפחתם ממחלתם. לכן, בד בבד עם הטיפול  הבריאותי הרציונאלי, הם ניסו גם את הטיפול בדרך הסגולות. בספרות חז”ל מובא, שהטיפול בנכפים נעשה בידי “רופא מומחה”, והחולה הוזהר שלא ללכת לבית הקברות.¹⁸ נראה שאזהרה זו קשורה לאמונה, שהרוחות הרעות שבבית הקברות, מקום מושבו של “קטב מרירי”¹⁹ (הוא לפי אמונתם הגורם למחלת הנפילה) – עלולות לגרום לחולה התקפים נוספים ולהחמיר את מצבו, ובכך לפגוע בסיכויי הטיפול הבריאותי הרגיל.

סיכום

במאמר זה הובאו רק חלק מהמקורות היהודיים המתייחסים לכפיון (אפילפסיה), ואין ספק שההתייחסות של חז”ל למחלה משקפת במידה רבה את התפיסה של החברה בעולם העתיק בכללותה ואת הידע הרפואי באותם ימים.

בתקופות קדומות לא הייתה הפרדה מוחלטת בן הרפואה האמפירית הטהורה לבין רפואה מאגית. בין תרופות לסגולות היה תחום מעומעם ובלתי מוגדר, והאדמונית היא דוגמה מייצגת לצמח שנחשב בזמן הקדום כבעל תכונות ריפוי מובהקות וגם בעל סגולות מאגיות.

שיטות הריפוי הקדומות נהגו כמעט ללא שינוי עד למאה העשרים, ובדורות האחרונים הם כללו  שימוש בקבלה מעשית ובעיקר באברי בעלי חיים שונים; טהורים וטמאים.²⁰

כיום, יש בידי הרפואה המודרנית מידע רב, הן על גורם המחלה והן על שיטות טיפול יעילות ביותר למניעת התקפים. בעקבות כך, עלתה מוּדעוּת הציבור למחלה ויחס החברה לתופעה זו יותר סובלני. תמורות אלה הביאו גם לשינוי בגישת ההלכה היהודית לחולי אפילפסיה.²¹

אדמונית

צמח עשבוני רב שנתי, בעל פקעות שורשים מעובים ומאורכים. המין המפורסם ביותר בשימושיו הרפואיים הוא אדמונית רפואית (Paeonia off icinalis). מין אחר, Paeonia kesrouanensis, גדל רק באזורים מצומצמים של לבנון וסוריה.

המין אדמונית החורש Paeonia mascula; P.corallina) ; נקרא גם Balkan Peony) נפוץ בארצות הים התיכון, דרום אירופה וסיביר. בישראל זהו צמח בר נדיר ומוגן, שגדל רק באזורי החורש שבגוש הר מירון. מינים נוספים של הצמח נפוצים בצפון אמריקה, אירופה ודרום אסיה.

שני מינים של אדמונית היו בשימוש כבר בעולם העתיק: מין זכר – ככל הנראה אדמונית החורש, ומין נקבה – ככל הנראה אדמונית רפואית. האמינו שהצמח יכול לגרש את השדים מהגבעות עליהן הוא גדל ונהגו לקטוף אותו לפני עלות השחר כדי לא להינזק. ייחסו לצמח סגולות רפואיות ומאגיות.

לאורך הדורות, אדמונית שימשה לטיפול במחלות נשים, כאבי בטן, דלקת בכליות ובשלפוחית השתן, הפרעות בכבד, פציעות, עצירת שטפי דם, מחלות עצבים, מחלת ירח, אפילפסיה, הגנה מרעלים. בנוסף ליכולת הריפוי, ייחסו לצמח גם השפעות מאגיות: הגנה מכישופים, רוחות רעות, פחדים, סיוטי לילה, עין הרע, התקפות שדים. הנצרות כנראה אימצה אל חיקה את “צמח מרפא האלים” של התרבויות הפגאניות, שכן במאות מאוחרות יותר, הוא נקרא בערבית “עוד אלצליב” (מקל הצלב), וגידלו אותו במנזרים לצורכי רפואה. השימוש הרפואי-מסורתי באדמונית נמשך, למעשה, עד היום בחברות מסורתיות שונות.

---

1.  מדרש שוחר טוב לתהילים צא, ובגרסה דומה, במהדורת בובר, עמ’ קצט.
2. משנה, בכורות ז, ה
3. בבלי, בבא מציעא פ ע”א; הרמב”ם, הלכות מכירה טו יג.
4. בבלי, יבמות סד ע”ב.
5. האפוריזמים של היפוקרטס, בתרגומם לעברית ע”י יוסף שלמה דלמדיגו (1591 – 1655), מהדורת מ’ דוד, ירושלים תשמ”א, עמ’ 603.
6. ר’ טוביה כ”ץ, מעשה טוביה, קרקוב תרס”ח, בית חדש, עמ’ צו.
7. ראו ז’ עמר, שמירת הבריאות להרמב”ם: פירושו של ר’ יעקב צהלון הרופא להלכות דעות פרק ד, נוה-צוף תשס”א, עמ’ 37 – 40.
8. רמב”ם, פירוש לפרקי אבוקראט, מהדורת ז’ מונטנר, ירושלים תשכ”ט, עמ’ 59, 61.
9. ז’ עמר וי’ בוכמן, צרי הגוף לרבי נתן בן יואל פלקירה, רמת גן תשס”ד.
10. ראו י’ בוכמן וז’ עמר, רפואה מעשית לרבי חיים ויטאל: מרפא בארץ-ישראל וסביבותיה, רמת גן תשס”ז, עמ’ 237 ובמיוחד עמ’ 270 – 271.
11. ר’ אורטל, “נציגו היחיד של מרפא האלים”, טבע וארץ, יח (תשל”ו), עמ’ 21-20.
12. ז’ עמר, “האדמונית ותרופת הנכפה בתקופות קדומות”, מחקרי ירושלים בפולקלור יהודי, כא (תשס”א), עמ’ 147 – 162.
13. O. Temkin, The Falling Sickness: A History of Epilepsy from the Greeks to the Beginnings of Modern Neurology, Baltomore and London 1994, p. 25
14. צרי הגוף, עמ’ 229.
15. ר’ חיים ויטאל, רפואה מעשית, עמ’ 65.
16. הרמב”ם, פרקי משה ברפואה, מהדורת ז’ מונטנר, ירושלים תשכ”א, עמ’ 270.
17. ראו עמר האדמונית, עמ’ 156 – 160; מ’ זמיר, “דעת הרמב”ם על רפואה באמצעות סגולות”, תחומין, טו (תשנ”ה), עמ’ 363 – 368.
18. ויקרא רבה כו, ה (מהדורת מרגליות, עמ’ תקצו – תקצז).
19. צרי הגוף, עמ’ 26, הערה 76. בסמוך למחלת ה’קטוב’ מופיעה, שם, מחלת הכפיון.
20. ראו בהרחבה ר’ רפאל אוחנה, ספר מראה הילדים, ירושלים תש”ן, עמ’ 179 – 180, המביא סיכום של ספרי סגולות שונים.
21. א’ שופר, “האפילפסייה בזמננו – וההלכה”, תחומין, יד (תשנ”ד), עמ’ 352 – 365.