השימוש הקליני בצמחי המדבר – צמרנית הסלעים – מאת גידי גור

צמחים הניוזלטר של עיל”ם מאמרי דיעה על צמחים ואנשים – ראיונות אישיים עם אנשי עולם הצמחים מילון מונחים אינדקס צמחים חקיקה ורגולציה צמחי המדבר בריאות טבעית גידול צמחי מרפא קוסמטיקה טבעית מתכונים מצמחי מרפא צמחים מטיילים אתה נמצא כאן עמוד הבית > צמחים > צמחי המדבר השימוש הקליני בצמחי המדבר – צמרנית הסלעים – מאת גידי גור צמרנית הסלעים | Phagnalon rupestre | גאדיח, סוּפאן | قديح ، قدحة צמרנית הסלעים היא צמח מדברי מיוחד, אשר נעלם משימוש בשני העשורים האחרונים. את השימוש הקליני למרפא שנעשה בצמרנית הסלעים בארץ, פגשתי בשנים האחרונות רק אצל מרפא אחד בכפר הסמוך לטול כארם. אף על פי שרוב יושבי המדבר מעל גיל 40 מכירים צמח זה ואף התנסו בשימוש בו, לא מצאתי בקרב יושבי המדבר את חומר הגלם מוכן לשימוש קליני. החיבור בין רפואת המזרח לרפואה הערבית הוא לא מקרי, אם מבינים את היסטוריית הרפואה העממית. סביב מזרח איראן ומערבה של סין התקיים אזור חפיפה גדול בו גדלה והשתמרה הרפואה האונמית. אזור זה היה כר פורה להכרת שיטות עבודה שונות – לא רק בתחום צמחי המרפא, אלא גם בתחום הטיפול המנואלי. השימוש הנרחב בשיטת המוקסה הסינית הופץ והשתרש ברפואות עממיות נוספות. חלק בלתי נפרד מטיפולי האקופנקטורה (דיקור סיני) הוא השימוש במוקסה: תהליך הבערת צמח הלענה ישירות על נקודות הדיקור בגוף, היוצר כוויה מקומית. המוקסה היא חלק חשוב מאוד ממהלך הטיפול ויעילותו הקלינית, מוכרת היטב לעוסקים באקופנקטורה, בין אם בזרמים הסינים או היפנים. כאשר חקרתי את צלקות מטופליי אשר טופלו בעבר אצל מרפאים סופים (מהרפואה האיסלאמית), נוכחתי לדעת כי הצלקות ממוקמות בדיוק רב על נקודות דיקור מוכרות. הדבר מעלה אצלי את הסברה כי בדומה לנדידת המידע על צמחי מרפא עם שיירות המסחר, כך נדד מידע רפואי נוסף על שיטת המוקסה. ברפואה העממית בתימן בתקופות קדומות מאוד, החלו ליצור כוויות מקומיות בשיטה זו, אך ללא שימוש במדיה צמחית. זו היתה ככל הנראה תחילת הזליגה מהטיפול הסיני אל הטיפול האונמי, טיבטי והערבי / יווני, לפני כ-2000 שנה. לצורך הבערת המוקסה נעשה שימוש מסורתי בצמח הלענה; בסין, כיום, נהוג שימוש במספר מינים שונים של לענה לצורך זה. לאחר שהעלים יובשו במשך 5-7 שנים, ממוללים אותם לאבקה סיבית, המשמשת כחומר הבערה. באזורנו, צמרנית הסלעים מוכרת בעיקר משימושה בהדלקת אש. שמה ככל הנראה נובע מסיביה הצמריים. אש עולה בקלות מהעלים היבשים ביצירת חום על ידי סיבוב מקל או מיקודו בעזרת זכוכית, וממנה ניתן להדליק חומרי בערה אחרים. בעבר, יושבי המדבר נשאו את העשב המעובד בכליהם כדרך קבע, בהיעדר אמצעי אחרי להדליק אש; עד לפני כ-30 שנה, לא היה זה מחזה נדיר בסיני או בנגב. סביר להניח שזמינות ונגישות הצמרנית הביאה להעדיף את השימוש בה על פני הלענה. הבערתה על נקודות שונות בגוף משמשת למטרות רפואיות רבות: כאבי פרקים, שרירים, כאבי גב, שברים, בעיות נפשיות ועוד. לרוב, הבערה מתבצעת על ידי העמדת קונוס ישירות על העור, עד ליצירת כוויה על העור. בחלקו הדרומי של הארץ, נהגו למרוח על הכוויה משחת צמחים המורכבת מלענת המדבר ושומן כבש. בחלקו ההררי של הארץ היתה נהוגה חבישה באמצעות משחה שומנית דומה, עם עטיפה של עלי קיקיון. לפי כתביו של ניסים קריספיל, בין שימושיו הרפואיים של הצמח גם טיפול חיצוני בפצעים ומחלות עור, ולכאבי שיניים. מסקרים אתנובוטניים שונים עולה שימוש נרחב בצמח הן בסיני, בישראל ובירדן. מתוך היכרותי עם מרפאים מקומיים, להלן השימושים הקליניים שהטמעתי בקליניקה: שטיפות מקומיות להפחתת כאבי שיניים ודלקות חניכיים: לגרגר חליטה של 3-6 גרם עלים לכוס, 3-4 פעמים ביום. אין צורך לבלוע את החליטה. בסיני, הבדואים עושים שימוש בצמח באמצעות אמבטיית אדים, יחד עם עלי וזרעי אבטיח הפקועה, לטיפול בדלקות פרקים.1 נסיונו של ד”ר עארף אבו רביע בספרו1 מעלה שימוש בצמח ע”י שטיפה חיצונית, לטיפול בנגעי עור שונים. גם מסקר אתנובוטני2 שנערך בארץ, עולה שימוש בצמח, כנוגד דלקת ומצמת (אסטרינג׳נט), בשטיפות חיצוניות על העור, לטיפול במחלות עור זיהומיות שונות. מקורות: 1. Abu-Rabia Aref Indigenous Medicine Among the Bedouin in the Middle East. Berghahn Books. 2015. United States. 2. O Said, K Khalil, S Fulder, H Azaizeh. Ethnopharmacological survey of medicinal herbs in Israel, the Golan Heights and the West Bank region. Journal of Ethnopharmacology. Volume 83, Issue 3, Pages 251-265 (December 2002)