‘רפואה מפרי האדמה’ – סיכום כנס צמחי מרפא בחוות יתיר, מרץ 2014 – מאת בועז צור

נסענו דרומה הפעם, במורד כביש 6…

אנחנו לא נוהגים לעשות את זה כמעט אף פעם, אני, זוגתי והילד (לרוב אנחנו נוסעים לחו”ל…) אבל הפעם הייתה לזה סיבה טובה ממש.

כנס צמחי מרפא על סף המדבר בחוות יתיר, אשר נמצאת בדרום הר חברון, לא רחוק מבאר-שבע. מה שנקרא סוף העולם שמאלה (זאת, אם מחשיבים את העיירה הבדואית חוּרה בתור סוף העולם…), בעצם אחד האזורים האחרונים בארץ שניתן לראות בהם גמלים על הגבעות החשופות בתור חלק מהנוף הטבעי של המקום.

ראינו כמה, רציתי להראות אותם לילד, אבל הוא ישן כל הדרך וממילא אין לו עדיין מושג מה זה גמל…

קראנו לזה ‘רפואה מפרי האדמה’ (לשון אנחנו, כי זכיתי להיות חלק מהצוות המארגן של האירוע), כדי להדגיש את הכיוון שרצינו שהכנס יקבל, קרי – חיזוק החיבור שבין האדם לצמח עצמו ולאדמה ממנה כולנו באים. לא רק דיון מושכל ועיוני במהותו, תכונותיו, חומריו הפעילים, שימושיו ומינוניו של הצמח, אלא גם מיהו הצמח, איך הוא נראה ומרגיש, איפה נמצא אותו, מה גדל סביבנו ואיך נשלב כל זאת בחיינו ובחיי מטופלינו על מנת לשפר את בריאות כולנו בעזרת מה שקיים ונמצא סביב.

פנינו שמאלה בסוף העולם אחרי שעתיים של נסיעה ואחרי עוד מספר קרטועים של המכונית בשביל העפר המתפתל, הגענו לבסוף למתחם המדברי הקטן שנמצא סמוך לחוות יתיר.

מילה קטנה על המקום (חוות יתיר): זו חוות בודדים אקולוגית שנמצאת בלב שום מקום. חיות שם שתי משפחות ועוד כמה מתנדבים משוגעים לדבר (בדידות ושקט סביבתי) ואתה באמת מקבל שם את ההרגשה שאתה לבד. הרבה ממה שהם עושים קשור באספקה עצמאית של צורכי היחיד (מיחזור, גידול ירקות ועיזים, אגירת מי גשמים וכו’) ובכל מה שקשור לקיום (בכל זאת ישראל בשנות האלפיים). אז גלי ונועם אורן, בעלי החווה, עוסקים בגידול של צמחי מרפא ובייצור ומכירה של תמציות (טינקטורות) שהם מכינים מאותם הצמחים. יצא לי לבקר בגינה שלהם והיא מקסימה, מה שנקרא קטנה ומאוד יעילה ומכילה מינים רבים של צמחי מרפא שעושה רושם שמאוד אוהבים את מקום הגידול שלהם. טוב, עד כאן בנושאי עסקים קטנים…

המתחם, שבמבט ראשון כולל מספר סככות ולא הרבה יותר, הוא מאוד קטן, אבל מורכב מעוד מספר פרטים חשובים, מלבד מקומות מוצלים לישיבה ושמיעת הרצאות. כן, מספר סככות מרכזיות, בהן התנהלו בעצם כל אירועי הכנס. הסככות ממוקמות על גדת ערוץ יבש, שרואים מאוד ברור שבימי גשם, ממש שוצף לו שם נחל מקומי קטן. קרוב מאוד לשם ובכיוון שהרוח נושבת אליו נבנו שלושה תאי שירותים (שירותי קומפוסט – זרוק נסורת על הפרשותיך במקום להדיח את המים, כמו שנאמר “אלו מים, למה להדיח אותם?…”) נוחים מאוד למשתמש/ת ובסמוך להם כשלושה תאי מקלחת שהזכירו לי שחייתי פעם בתאילנד, עם קירות בנויים מכפות דקלים, תקרה פתוחה לשמיים ובד מתנפנף כדלת. ההבדל המשמעותי מאוד לעומת המקלחות התאילנדיות הוא שכאן מצורף גם בוילר ענק מאחורי כל מקלחת, כך שחוץ מטבע ושמיים כחולים ושמש, גם קיבלת מים חמים ממש במקלחת. תענוג שקשה קצת להאמין לו ולא פשוט לתאר אותו, אבל תענוג ממשי.

מעבר לסככות פזורים להם אוהלי המשתתפים (הייתה גם סככת שינה ציבורית, למי שבחר לחסוך במטען ולא להביא אוהל) באופן חופשי משני צידי הערוץ ואם חשבתי בשלב ההוא של הכנס שבזה מסתכם המתחם, אז טעיתי ובגדול, כי מצידו האחר של הערוץ, מרחק של כעשר שניות מהסככות, מתחת לסככה משל עצמו, ממוקם לו בור מים נבטי עתיק, משופץ ומשומר היטב ומלא כמעט עד גדותיו במים קרים כקרח ועוד במעלה צלע הגבעה בנויה סאונה מדברית, כדי לאזן קצת את הקור של המים (או להיפך, תלוי בהעדפות היחיד).

ממש נווה מדבר קטן, כמו ששומעים על התופעה הזו באגדות. גן עדן למשתמש.

כשבועיים לפני הכנס ירדו באזור גשמי הברכה האחרונים לחורף זה, מה שהפך את כל האזור, מדברי או לא, לשטח ענקי של גבעות רכות וירוקות, מכוסות בעשבייה טרייה ומרושתות בפרחים בהמוניהם, לבנים, וורודים, צהובים וכו’, ממש תפאורה מושלמת לקיום של כנס צמחי מרפא בטבע. אותם גשמים גם מילאו את בור המים המקומי עד לגדותיו ממש והבטיחו אמבטיה צוננת ביותר לכל מי שהעז/ה להיכנס לתוכו.

הגענו, פרקנו את המטען מהמכונית, הערנו את הילד והתחלנו להתארגן לשלושה ימים של חוויה מסוג אחר. במאמר מוסגר אני חייב להתוודות כאן שדווקא לבן שלי לא היה קל להתרגל למקום, מה גם שלא היו שם הרבה ילדים לשחק איתם והוא מאוד לא רגיל לישון באוהלים (עכשיו הוא קצת יותר רגיל…). מה שכן, ברגע שהכרנו לו את הקונספט של בור המים, הוא ישר נרגע ומאז ואילך כל מה שהוא רצה (והמילים היחידות שיצאו לו מהפה) היה: “בור מים”… מיותר לציין שזוגתי לא באמת שמעה הרצאות על צמחי מרפא בכנס הזה, כי הייתה מטופלת בילד קטן וגם אני לצורך העניין ועדיין, היה מאוד שווה לכולנו להיות שם. בכל אופן, הכנס…

אז מה היה לנו שם?

בערב הראשון הכנס התחיל בשני מפגשים, האחד בהנחייתו של עופר ישראלי, מקים ארגון ‘שומרי הגן’, שדיבר על איבוד הקשר שבין האדם בימינו לבין האדמה והטבע שסביבו ועל חידוש הקשר הזה וגיוס כוחות הטבע והצמחים לריפוי תחלואים.

נועה בן-אורי, הרבליסטית, העבירה מפגש חוויתי בנושא דוקטרינת החותמות והעבירה את המשתתפים שיעור בניסיון להכיר את הצמח ולהבין את אופן ומהות פעולתו מתוך התבוננות במראהו של הצמח, טעימתו, מישושו – מתוך הנתונים שניתן לאסוף על הצמח דרך החושים.

אחרי ארוחת ערב נהדרת (עוד על האוכל בכנס בהמשך) התאספנו כולנו סביב למדורה לערב של מוסיקה עם שני נגנים צעירים שאני לא זוכר את שמותיהם, שיחה רגועה ותה צמחים חם מהאש. זה היה סופו של היום הראשון.

היום השני, בעצם היום הארוך והמלא של הכנס, התחיל בטאי-צ’י (עם נועה בן-אורי) ובארוחת בוקר מזינה ביותר, שאחריה הועברו ברצף ובמבנה של שתי הרצאות במקביל, סדנאות שונות שעסקו בנושאים שונים, כגון: שילוב של צמחי מרפא בבישול היום יומי ובתזונה השוטפת; שימוש בחליטות מזינות מצמחי מרפא מקומיים כחלק משמירה על משק מינרלים בריא בגוף; שימוש בצמחי מרפא מקומיים כאמצעי עזרה ראשונה; צמחי המרפא בארץ ישראל ובית המרקחת שהם מספקים להרבליסט המקומי; סיור בחווה להיכרות עם עסק לגידול וייצור של תמציות מצמחי מרפא; סיור בגבעות סביב והכרת צמחיית המרפא המקומית. יכול להיות שאני מחסיר כאן משהו, כי יום הכנס השני היה מאוד מלא בתכנים שונים ובנושאים שאני נוטה לכנות אותם ‘כבדים’… יסלח לי מי ששכחתיו.

מיותר לציין שארוחות צהריים וערב, ממיטב התוצרת של מטבח השדה של מיה בן-צבי, קישטו את היום בשפע ובהזדמנות לנוח קצת מכל הידע שהועבר בסדנאות.

עומר ראובני העשיר את ישיבת הערב סביב המדורה בסיפורי עם ונגינת סנטור נהדרת. היינו עייפים, אבל ממש, בסופו של היום הזה וזחלנו בהרגשת מלאות אל תוך האוהל.

ביום השלישי, שהחל קצת כמו קודמו עם טאי-צ’י וארוחת בוקר מזינה, המשיך אותו המבנה של הרצאות במקביל וכלל סדנאות של רישום בוטאני; גידול צמחי מרפא בכל בית; סגולות השורשים והפרחים; הכנה ביתית של סירופים מצמחי מרפא טריים, יבשים ובשילוב של תמציות; רפואה עונתית בארץ הקודש; אבחנת לשון ויישום עם צמחי מרפא מקומיים.

ארוחת צהריים, שכחתי לציין?…

בכלל, בנושא המטבח והארוחות. מיה בן-צבי עושה רושם של שפית מומחית בבישול שדה והיא פשוט יודעת להכין אוכל צמחוני, מזין ביותר, עם ובלי שילוב של צמחי מרפא בתבשילים, אבל מה שיוצא לה מתחת לידיים פשוט טעים להפליא ומשאיר אותך עם הרגשה שאכלת ארוחה ממש טובה ולצורך העניין גם ממש מזינה ובריאה. אני לא יודע איך היא עושה את זה, אבל החוויה הקולינארית של האירוע הייתה חלק לא פחות חשוב מכל הרצאה או סדנא בכנס והשאירה אותי (ואני חושב שגם את כל שאר מי שנכחו שם) עם טעם של עוד. מטבח השדה שלה האכיל את כולנו בארוחות טעימות, שהוגשו בזמן מדויק כמו שעון שוויצרי, הכילו שפע של מזון מגוון ועשה לי רושם שגם היו די מדויקות מבחינה כמותית, כך שמעט מאוד אוכל נזרק שם לפח הקומפוסט בסופו של דבר.

אם לתת קרדיט קטן למי שעוד לקחו חלק בהעברת הסדנאות וההרצאות, אז היו שם עופר ישראלי ונועה בן-אורי שהוזכרו למעלה, היו גם אייל שפרינגר, יוסי שבח (ד”ר), ניר אברהם, יעל כנען, עידו קרן, שרון בנרף, נועם אורן וגם עבדכן/ם הנאמן. כולן/ם הרבליסטיות והרבליסטים שחיים ועובדים בישראל היום ועד כמה שנראה שהמקצוע הזה הוא מאוד קטן ונידח, מסתבר שיש לא מעט אנשים בעלי שיעור קומה שעוסקים בו (במושג שיעור קומה, אני לא מתכוון דווקא לגובה ויבין מי שמבין…) ומחפשים בו גם את מה שמעבר.

מה יש לומר? היה שם נהדר בשלושת הימים האלו. היה לי הכבוד להעביר באופן אישי הרצאה אחת (‘בית המרקחת של הבר הישראלי’) וגם את סדנת הסירופים ואני חייב לומר שנהניתי מכל רגע, לא רק כשהרציתי, אלא ממש מכל רגע שהיינו שם.

יצאנו בהרגשה שהמושג הזה – החיבור שבין האדם לאדמה ולצמחייה הרפואית הגדלה סביבו – אינו רק קלישאה של חבורת ‘מעופפים’ מודרנית או מסורת עתיקה של תרבות שאמאניסטית רחוקה ומנותקת מהמציאות היום-יומית שאנו חיים כאן ועכשיו, אלא שהוא מושג אמיתי וממשי, שכל אחת ואחד מאיתנו יכול לכוון ולשאוף אליו, בין אם אנו עוסקים ברפואת צמחים כמקצוע ובין אם אנו ‘סתם’ חובבי טבע.

קיבלנו שם את ההרגשה שהדיון המושכל ברפואת צמחים בכלל ובצמחי מרפא בפרט, לא מסתכם אך ורק בתוצאות של מחקרים, בבידוד של חומרים פעילים, בחומר מודפס בספרים או מתועד באתרי אינטרנט. קיבלנו את הרושם הברור שעל מנת להיות בקשר ממשי ואמיתי עם הצמחים כישויות חיות באופן כללי וספציפית ככלי ריפוי עוצמתי וזמין, כדאי מאוד להכניס מדי פעם לחיי הפרט ששוחר קירבה לעולם צמחי המרפא גם כנסים שכאלו, שדואגים להוציא את היחיד ‘מהמאורה’ שלו אל הטבע הגדול, לפגוש ולהכיר אנשים שונים, גישות שונות וצמחים שונים ובסופו של דבר משאירים את האדם עם ההרגשה שהוא חלק ממשהו יותר גדול ושיכול להיות לו קשר ממשי עם אותו משהו, לא רק עבודה טכנית עם ספרים, מוצרי מדף והזמנות בכרטיס אשראי, אספקטים שלרוב גורמים לאדם להרגיש מנותק יותר מאשר מחובר.

קצת כמו הארוחות שיצאו ממטבח השדה של מיה בן-צבי, הסאונה המדברית ובור המים, המקלחות החמות תחת השמיים הכחולים והשקט הסביבתי הנהדר בגבעות העגלגלות והירוקות, הזרועות פרחי בר לרוב (כן, וגם צמחי מרפא שונים), כנס ‘רפואה מפרי האדמה’ הוציא אותי לפחות עם הרגשה שחייב להיות לזה המשך ושאני רוצה לקחת חלק בעוד.

אנחנו, האנשים שלקחו חלק בארגון הכנס, נפגשים מחר למפגש סיכום וכולי אמונה שנרצה כולנו להמשיך לקיים את המפעל הזה כמסורת נמשכת. בלי קשר לעובדה שאני חלק מהארגון של הכנס, אני ממליץ בחום לכל שוחר של צמחי מרפא להשתתף בפעמים הבאות שהכנס הזה יתקיים, כי את מה שנשאר מהחוויה הטבעית הזאת במדבר מאוד קשה לסכם בכמה מילים.

בשורה תחתונה, אני מאוד נהניתי, הרבה מעל ומעבר למה שציפיתי וכולי ציפייה לאביב הבא ולכנס ‘רפואה מפרי האדמה’ של שנה הבאה. בסופו של דבר פירקנו את האוהל, ארזנו את התיקים, העמסנו את המכונית ונסענו משם. הילד נרדם מהר מאוד וגם את הגמלים בדרך חזרה הוא לא ראה. חזרנו לשגרה, אבל גם חודש אחרי, אני עדיין מסתובב עם הרגשה חמה בלב ועם זיכרון מצוין מהכנס ומאוד שמח שזכיתי להיות שם. זו באמת הייתה חוויה קצת יוצאת דופן.

בועז צור, אפריל 2014