הכתבה פורסמה בעלון “קול הצמחים” מספר 12, ינואר 2010
“חשבתי שאתה בהודו, אמרתי לו
אני בהודו, הוא אמר…” (אהוד בנאי)
אם היינו קוראים עכשיו את “מסע אחר”, סביר להניח שהיה לי יותר מה לספר. עדיין, חווית הביקור בהרים מהקיץ האחרון עודה טרייה וחשתי צורך לבקש את היריעה והמקום לחלוק מעט מחוויות אלו בגיליון עיל”ם הנוכחי, עם הרשמים הצמחיים שמילאו אותי במהלך הביקור ועם כמה מהתמונות הנהדרות שנשארו איתי משם.
הרומן שלי עם הרי ההימלאיה התחיל זמן רב לפני שאפילו חשבתי ללמוד ולעסוק ברפואת צמחים. הפעם האחרונה בה ביקרתי באזור הייתה בשנת 1998 וכבר מאז אני חולם לחזור. אז השנה תפסתי את ההזדמנות בשתי הידיים, בסופה של שנת לימודים עמוסה ומתישה למדי, עם זוגתי שעוד לא ביקרה בהודו ובהחלטה נחושה שבקיץ אנחנו יוצאים להתאוורר בהרים – קנינו כרטיסים לטוס מתל אביב, דרך ניו-דלהי ועד ל-לה (Leh), בירת לאדאק, עיר הממוקמת ישר בלב רכס ההימלאיה בצפון הודו.
נסעתי בלב שמח ובלי שמץ מושג על מה שאני עומד לפגוש מבחינה צמחית. הרשמים לא אחרו לבוא.
הדבר הראשון שפגשנו אחרי הנחיתה ב-לה, מלבד קוצר הנשימה (זו עיר הממוקמת בגובה של 3500 מטר מעל פני הים), היה המראה המרהיב של העמק הירוק בלב המדבר ההררי. מוזן ע”י נחל אחד שזורם במורד מהפסגות הרחוקות, עמק צ’אנגספה מלא בבתי לבנים כפריים, גינות ירק מרהיבות ופוריות ביותר, כמו גם ערוגות עשירות בצמחי מרפא בפריחה מלאה (חודש אוגוסט מאופיין בפריחה נהדרת באזורי ההר הגבוהים). עם ההגעה, הצמחים הראשונים שזיהיתי היו – עצי צפצפה ענקיים ((Populus sp., עצי ערבה זקנים ((Salix sp., פריחות של פרגים (פרג האופיום – Papaver somniferum ופרג קליפורניה Eschcholzia california), ערוגות קלנדולה ((Calendula officinalis ופינות מלאות בשיחי חוטמית (( Alcea sp. בפריחה בשלל גוונים שונים. המילה ‘הלם’ לא נשמעת טוב, אבל זו הייתה ההרגשה הראשונית, בתהייה של ‘מה עושים פה כל הצמחים האירופאים האלו’?
עמק צ’אנגספה
עצי הערבה
ההמשך היה חקירה יותר נמרצת של הצמחייה המקומית הטבעית ובין היתר זיהיתי גדלים את השינן הרפואי (Taraxacum (officinalis, דבקה זיפנית ((Galium aparine, מין של שיח מנתה המזכיר במראהו ובריחו את הנפית הכפופה ((Nepeta sp., לחך גדול ((Plantago major וצמחי ילקוט הרועים (Capsella bursa-(pastoris. עוד צמח בו נתקלתי בו ושאותו אני מכיר מאנגליה הוא מין של פוטנטילה (Potentilla anserine – Silver Weed).
תוך כדי השהייה ב-Leh, קיבלתי כדורים ממרפאה טיבטית להתאקלמות טובה יותר לגבהים. לא יודע ממה הם היו מורכבים (הרפואה הטיבטית מבוססת ברובה המכריע על אבקות צמחים) מלבד קינמון שבריחו אין לטעות, מה שאני כן יודע זה שעדיין לקח לנו כשבוע שלם עד שהרגשנו יותר אנרגטיים ומווסתים עם הגובה, מה שהיה קורה גם אם לא היינו בולעים את הכדורים המוזרים הללו…
הדבר המרשים ביותר באזור היה גינות הירק, הפרושות פחות או יותר בחצרו של כל בית בכפר. הם מגדלים שם בגינה, בחלקה ששטחה כחצי דונם אדמה, בערוגות מסודרות להפליא ובהרמוניה מושלמת של צמח אחד עם משנהו – חיטה, תפוחי אדמה, מנגולד, פטרוזיליה, ברוקולי, כרובית, בצל ירוק, גזר, שעועית ירוקה, נענע (צריך גם להכין תה לאורחים…), חסות, כרוב וכמה עצי תפוח, שיהיה גם משהו מתוק לאכול…
גינות הירק
כל הכפר מתקיים ממימיו של נחל אחד, מים המנותבים בשיטת סכרים פשוטה ביותר אל כל גינה לפי תור של ימים ושעות שנקבע מראש. [בכפר אחר בשם אלצ’י (Alchi), מגדלים עצי משמש בכל הכפר, פירות שהמקומיים משווקים לכל הודו].
עצי משמש באלצ’י
מ-Leh נסענו באוטובוס למנאלי, נסיעה בת יום וחצי בדרך חתחתים צרה ועסוקה, דרך רכסי המדבר ההררי המושלג, אחת הנסיעות המדהימות ביותר שעברתי בחיי. מי שמצא את הנתיבים האלו לחציית רכס ההרים הגבוה בעולם לא היה שפוי, בזאת אין לי ספק, אבל ליהנות מנופים מרהיבים הוא בטוח נהנה. לאורך הדרך, מחלון האוטובוס, על אף שהגבהים והקור כמעט שלא מאפשרים כל חיים, הצלחתי לזהות מינים של ריבס (Rheum australe; Rheum moorcroftianum) וזאת הודות לספר של צמחיית הימלאיה שרכשתי בעודנו ב- Leh (Concise Flowers of the Himalaya, מאת Oleg Polunin & Adam Stainton ובהוצאת Oxford India Paperbacks). כשכבר ירדנו לאזורים יותר נמוכים, המין הנפוץ שבלט לעין וזיהיתי בקלות היה הבוצין המוכר מאירופה (Verbascum Thapsus). לא שזה היה הצמח היחיד, להיפך – כשיורדים מתחת ל-4000 מטר הצמחייה נהיית רבה ועבותה יותר ויותר.
חציית רכס ההימלאיה
כמה שעות לפני ההגעה למנאלי עצרנו במעבר ההרים האחרון (Rhotang Pass) להתרוקנות מהירה ותמונה מול הנוף ושם נתקלתי במה שנראה כתורמוס הרים ננסי (ובספר שלי קוראים לו Thermopsis barbata), כמו גם במין מיוחד של בן-חרצית (Tanacetum dolichophyllum).
את מנאלי ועמק קולו (Manali – Kulu Valley) אני מכיר מהעבר והכפר האהוב עלי באזור נקרא Vashisht. מסתבר שחוץ מצמחי הקנאביס הרבים הגדלים שם בכל מקום, מה שמסביר קצת את הכינוי Weed (עשב בר) של הצמח, גדלים שם גם צמחי מרפא נוספים למכביר, ביניהם מאלו שזיהיתי: צמחי קומפרי (Symphytum officinalis), שיחי לענה (Artemisia vulgaris), שיחי פיטולקה (Phytolacca acinosa), משטחים של תלתן אדום (Trifolium pratense), צמחי חומעה שונים (Rumex spp.) ושני מינים של פרע, ביניהם אחד הצמחים שאני באופן אישי הכי אוהב, הוא הפרע המחורר (Hypericum perforatum).
Artemisia vulgaris
המשך הטיול הוביל אותנו לעמק פרוואטי, שבעיני הוא אחד המקסימים שבעמקי ההימלאיה, לפחות מאלו שביקרתי בהם. הטיול במעלה העמק מפגיש את ההרבליסט המתעניין עם צמחי מרפא כמו: זנב הארי (Leonorus cardiaca), אבגר צהוב (Agrimonia eupatoria), אכילאת אלף העלה (Achillea millefolium), לפה גדולה (Arctium lappa), עצי ערמונית הסוסים (Aesculus indica), מיני Impatiens שונים, כמה מיני כלניות ננסיות (Anemone sp.), תותי בר (Fragaria spp.) כשניים או שלושה מיני דאטורה, ביניהם Datura stramonium ובצמחי הקנאביס (Cannabis indica) הריחניים ביותר על פני האדמה, הגדלים בר בכל פינה ומקנים לעמק פרוואטי מקום של כבוד על מפת שוק הסמים העולמית…
שם בעמק, בעיירה בשם מניקאראן, פגשתי בחור טיבטי, עם דוכן צמחי המרפא היפהפה שלו, פתוח במרכז העיירה. הוא מוכר שם תרופות לכל דורש, מייעץ ומנדב אינפורמציה ברוחב לב, ויש לו שם למכירה בין כל השאר: עלי סנה ((Cassia senna, מקלות ואבקת קינמון, זרעי שומר, כמון ואניס, אגוזי מוסקט, שורשי ויתניה משכרת (Withania somnifera), זנגביל מיובש (Zingiber officinalis), אפדרה (Ephedra sinica), מקלות שוש קרח (Glycyrrhiza glabra) ועוד כל מיני מינים של שורשים טחונים ושלמים, זרעים, קליפות ובנוסף מיני מינראלים שונים, מלחים בצבעים מוזרים וחתיכות סלעים קטנות וצבעוניות.
דוכן צמחי מרפא
הוא סיפר לי קצת על כמה מהפריטים שעל הדוכן. הסלע הזה שטוחנים ממנו מעט ומערבבים עם קליפה זו, מבשלים בחלב ושותים לטיפול בשברים ולחיזוק כללי; גביש המלח השחור הזה, ששותים מאבקתו המומסת על מנת לטפל בבעיות בקיבה; השורש האדום הזה (הוא קרא לו ג’ינסנג טיבטי. בדיעבד, כשקניתי מזה חצי קילו והבאתי לארץ, התברר לי שזה שורש חולינג’אן Alpinia galangal); סיפורים היו באמתחתו למכביר והוא דווקא דיבר אנגלית טובה למדי ושמח לחלוק מהידע שלו. שמעתי עוד סיפור מעניין אחד ואיבדתי כבר ריכוז… נדברנו שאביא דף ועט ואשב איתו מאוחר יותר לדבר עוד קצת.
הסיפור הולך כך: הבחור המקומי הזה (נשבע ששכחתי לרשום או לזכור את שמו) מוציא מהתיק שלו באחורי ‘הבאסטה’ שקיק קטן ובו חומר סמיך ודביק, כהה מאוד, שחור ממש, שנראה כמו זפת קצת שקופה ומפיץ ריח חריף, לא באמת מסריח, אבל גם לא רחוק משם… הוא מראה לי אותו, נותן לי להריח ואומר ש”לזה קוראים שילאג’יט (Shilajit)”. הוא גם מצביע על השלט באחורי הדוכן האומר Pure Shilajit, “ומה זה, אתה יודע”? הוא קורץ לי בעינו. כמובן שמשכתי בכתפי, אולי זה שרף כלשהו ניחשתי, לא יודע. מה זה בכלל, צמח?
הוא ממשיך ואומר “זה לא צמח. המקומיים קוראים לזה ‘מיץ סלעים’ (Rock Juice), מהסיבה שזה מין נוזל שחור הנוצר על תקרות של מערות ובמורדות סלעיים, על חלקם התחתון של הסלעים. האיסוף שלו אינו פשוט והוא יקר למדי ומורחים אותו על אזורי שברים לזירוז החלמה בעצמות ואם ממיסים ומבשלים אותו בחלב ניתן לשתות אותו ‘ולהתחזק מאוד’ (והוא מראה באגרופו ומניד בראשו לכוון איבר המין). זה מאוד חזק וטוב והם כולם מאמינים שזה הסלע שמייצר את זה, אבל בעצם…” הוא מפסיק שוב ומסתכל בי במבט רב משמעות “בעצם רק מי שנוסע לחפש את החומר ועולה לתקרות המערות לאסוף אותו יודע שמה שזה באמת זה צואת עטלפים. אותם עכברים מעופפים החיים במערות עושים את צרכיהם לתומם. החומר נאגר במשך שנים על תקרת המערות, מתערבב עם מינראלים ומים המחלחלים בסלע ובסופו של דבר, עם גשמים וכו’, חילופי עונות ושנים, חום וקור, נוזל במורד התקרה הסלעית ומתגבש…”.
לא הבעתי התלהבות רבה או רצון מיוחד לקנות (למרות שהסיפור דווקא עניין אותי), והוא ארז את החומר השחור ושם אותו בחזרה בתיקו.
אמר שהוא מרפא טיבטי, שאביו וסבו היו גם הם מרפאים ושהוא נוסע לאזורי הימלאיה שונים על מנת לאסוף את הצמחים והפריטים השונים שהוא מוכר.
מה לומר, בהמשך היום ירד גשם שוטף, הבחור סגר את הבאסטה וברח לתפוס מחסה איפשהו ואני העברתי את הזמן בשימוש אינטנסיבי בצמח המרפא הנפוץ ביותר בעמק, בבהייה חסרת כל תוחלת בחלל החדר ובמחשבות מעמיקות על מהות החיים.
הראיון המלא עם האיש כבר יצטרך לחכות עד שאחזור לשם אולי יום אחד בעזרת השם…
[בדיעבד, כשסיפרתי את הסיפור של צואת העטלפים כאן בארץ, הוסבה תשומת ליבי למונוגרף של אותו חומר מינראלי עשיר המוכר בשם מומיו וידוע בתכונותיו המרפאות והמחזקות ביותר לגוף, בזירוז של תהליכי החלמה של רקמות שונות ובשיפור של מצב משק מינראלים בגוף הלוקה בחסרים. לפחות על פני השטח נשמע שהחומר בא ממקור זהה ואולי אף מדובר באותו הדבר עצמו. הבחור הטיבטי שפגשתי נראה היה מאוד בטוח באשר למקורו של אותו החומר, קרי – לשלשת עטלפים…].
עזבנו את עמק פארווטי מלאי חוויות והתלהבות. נסענו לדהרמסלה, מקום מושבם של הטיבטים הגולים. הרפואה שלהם, כפי שקראתי בספר Tibetan Medicine (הכותב: Tom Dummer, הוצאה: Paljor (Publications שקניתי, מבוססת על פילוסופיית ריפוי ארוכת שנים ומלומדת שם במכון לרפואה ואסטרולוגיה. כחומרי ריפוי הם משתמשים בעיקר בצמחים טחונים לאבקות ומגובשים לכדורים גדולים ומוזרים למראה, ובעוד מגוון של מינראלים שונים, חתיכות מסלעים מסוימים וכיו”ב. קליניקות של רופאים טיבטיים פתוחות במספר מקומות בכפר, יש להם שם בית חולים עסוק שמטפל כמעט רק ברפואה טיבטית והאוכלוסייה הטיבטית המקומית משתמשת בשיטת ריפוי מסורתית ועתיקה זו הרבה יותר מאשר בבתי המרקחת הרגילים שבמקום, בהם משתמשים בעיקר התיירים…
בגוניות ננסיות צומחות על החומה סביב אחוזתו של הדלאי למה, צמחי אבגר (Agrimonia eupatoria) על צלע ההר, פרחים של סוף הקיץ עוד פורחים ואני מצאתי עצמי נדהם שוב ושוב ממספר הצמחים שזיהיתי ללא כל בעיה עם הידע שקיבלתי באזור שונה לחלוטין של העולם. אחד הדברים שהתחדדו בראשי עם חלוף הימים הוא שאם הייתי בא לחיות בהרי ההימלאיה, הייתי יכול עדיין לקיים ארון מיצויים ותרופות צמחיות מהצמחים שאני מכיר מאירופה, ללא הרבה ידע נוסף מהמרפאים המקומיים (אולי רק הייתי צריך מדי פעם לקנות מהם מעט סחורה ולשמוע איזה סיפור אגב כך…). זה נכון שהיה נדרש ממני המון זמן לנסיעות למקומות רחוקים לאיסוף של הצמחים השונים, אך עדיין הייתי יכול לקיים מרפאה פיטותרפית, מבוססת על השיטה, כמו גם הצמחים הגדלים גם בצפון אירופה וגם, כך מסתבר, בהרים בלב אסיה.
Agrimonia eupatoria
התמונות מדברות בעד עצמן ודרך המילים קשה להעביר במלואה את ההרגשה המפעימה הממלאת את המבקר ברכס הרים מרהיב זה. בתור מילת סיום אני רק יכול להמליץ לכל אחת ואחד לנסוע לשם (ולא ממש משנה לאיזה אזור בהימלאיה, אבל מדינת הימצ’אל-פראדש Himachal Pradesh בהודו מומלצת במיוחד) ולחוות בעצמם את הקסם הזה. אישית, אני מכור מושבע של הרי ההימלאיה ורק מחכה ליום ששוב אחזור לשם.
