צמחים מעודדי הקאה – מאת אוריאל ארי גורפינקל

מבוא

צמחים מעודדי הקאה שייכים לקבוצה גדולה של צמחים המוגדרים כצמחים מסלקים. כשמם כן הוא: עיקר פעולתם של הצמחים המסלקים הוא לסלק חסימות, הפרעות וגודש מהאיברים, כדי לאפשר את הזרימה הטבעית של הדם ויתר נוזלי הגוף, ולשמור על התפקוד התקין של הרקמות והריריות השונות בגוף.

ברפואה המסורתית היוונית-יהודית-ערבית השימוש בצמחים מרוקנים חזקים אמטיים (מעוררי הקאה), מכייחים ומשלשלים חריפים, הוא חלק משמעותי בדרכי הטיפול במחלות. צמחי מרפא בקבוצה זו נועדו לגרום לאֶמֶזִיס (הקאה, ביוונית emesis) כחלק מטיפול מסלק/מנקה או לשימוש במקרי הרעלה חריפה. אף שהם משמשים בעיקר לטיפול במחלה, טיפול אמטי נחשב ברפואה המסורתית גם כאמצעי מניעתי משמעותי. הקאה היא רפלקס טבעי של הכוח החיוני של הגוף בניסיונו לסלק חסימה, הפרעה או פתוגנים פנימיים.

טיפול בצמחים מעוררי הקאה ותוכנית אסטרטגית לטיפול

הקאה היא שיטת טיפול מסלקת מסורתית בכל מערכות הרפואה הקלאסיות:

• הרפואה הסינית מנתה אותה בין שיטות הטיפול שלה זמן רב לפני רפואת המרות.
• גאלנוס ביסס עליה את שיטתו של “סילוק וטיהור”.
• בקאנונים של הרפואה האיורוודית מציגים את הטיפול האמטי באופן המפותח ביותר, כולל אינדיקציות, התוויות נגד, טכניקות, והתרופות בהן משתמשים.
• אבן סינא השתמש בשיטה זו בעיקר ברפואת ילדים.
• עד המאה ה־19, נעשה בטיפול האמטי שימוש נרחב ברפואה היוונית‑גאלנית המסורתית, עד כדי כך שהיא נחשבה לשיטה חשובה בידי רופאים ברפואה זו.

גרימת הקאה היא אולי הדוגמה הברורה ביותר לשיטה טיפולית המחקה את תהליך הריפוי הטבעי של הגוף ותומכת בו, בעוד היא עצמה טכניקה “מסלקת”. רופאים יווניים שמו לב שהגוף מרמז לנו על נטיותיו באמצעות הופעת סימפטומים כסימנים. למשל, כאשר מטופל מציג בחילה ורצון להקיא, התוצאה הטבעית היא לרוב הקאה. על‑ידי גרימת הקאה אנחנו למעשה רק מסייעים לתהליך הטבעי. מטפלים מסורתיים ראו בהקאה דוגמה טובה לכוח הסילוק של הגוף (virtus expulsiva naturae) , וזה לא מפתיע, אם כן, שבחילה נחשבה לסימן מוחלט לשיטה זו של טיפול.

כלל האצבע הבסיסי בשימוש בצמחים אמטיים המופיע בקאנון של היפוקרטס אומר:
“כאבים שמעל הסרעפת דורשים פינוי כלפי מעלה, בעוד שכאבים שמתחתיה דורשים פינוי כלפי מטה.”

לאור זאת, מובנת עמדתו של הרופא האקלקטי רב‑הניסיון Herbert Webster  ביחס לצמחי הקאה, הכותב כך: “מי שהולך בדרכי השיטה התומסונית (Thomsonian) עלול לנסות יותר מדי סוג זה של תרופות ולגרום נזק בכך שהוא גורם למטופליו הקאה באופן בלתי‑מבחין; אולם אין להשתמש בכך כטיעון נגד שימוש נכון בהן כאשר הדבר נדרש.”
נוסיף כאן שהשיקול הזה תקף למעשה לכל שיטות הטיפול שכיום “יצאו מן האופנה”, כגון הקזת דם, וכן טכניקות חיצוניות המסיטות את זרם הדם, הכוללות צמחים מחממים המגבירים זרימת דם מקומית, צמחים  שמקדמים תהליכים דלקתיים – מוגלה, פצעים ותגובות דלקתיות – דרך העור.

אפשר להבין טוב יותר את השפעותיו המטיבות של טיפול אמטי אם מתייחסים להשפעתו המערכתית על מערכת העצבים, מערכת הדם ומערכת הלימפה. ההשפעות האנרגטיות של הקאה הן:  גירוי ומרצה, מפיגה גודש, מסייעת בהמסה, פירוק וספיגה, מרככת, נוגדת‑דלקת, מפחיתה עווית ומרפה.
בלשון הרפואה האיורוודית: “כאשר חומר הקאה מועיל באמת, הוא גורם לפינוי נטול‑כאב של מותרות. הראש, הצוואר והחזה חשים משוחררים, והגוף והנפש חשים הקלה.”

ניתן לסכם את הטיפול בגרימת הקאה כסוג של “טיפול הלם”, בהקשר של מקלעת השמש (רשת של עצבים הממוקמת באזור הבטן התחתונה  מאחורי הקיבה ומתחת לסרעפת). מקלעת השמש היא אחת מרשתות העצבים הדגולות והמורכבות בגוף (לפי הרפואה ההודית). היא חלק מהמערכת העצבית האוטונומית ואחראית על העברת אותות עצביים לאיברים רבים בחלל הבטן, כולל הקיבה, המעיים, הכבד, הטחול, הלבלב והכליות. הרווח בטיפול בהקאה הוא מניעת תשישות כרונית, אשפוז או ניתוח עתיר‑סיכון.

ההשפעות הטיפוליות הספציפיות של הקאה

הקאה מאפשרת פינוי מקומי של תכנים מן הקיבה, התריסריון, דרכי המרה, כיס המרה, הכבד וכנראה גם מן הטחול והלבלב. לכן טיפול אמטי משמש לטיפול במצבי גודש באיברים אלה, במיוחד כאשר קיים גודש ואף חסימה חריפה של נוזלים המתעפשים בגלל ליחות מושחתות חמות ולחות.

ההקאה מגרה “ומושכת” באופן כללי את כל ההפרשות המעופשות החוצה,,ולכן מועילה בכל מצבי חום ותעבורה פנימית .

באמצעות גירוי עצבי של מקלעת השמש ומערכת העצבים של המעיים (enteric nervous system), ההקאה משיבה טונוס לקיבה ולמעיים, ומווסתת הפרשות קיבה במקרים של הפרשה בלתי‑מספקת או עודפת.

באמצעות גירוי כלל העצבים האוטונומיים, הקאה מועילה במצבים מסכני‑חיים כגון כל סוגי החנק, בצקת ריאתית, תסחיף ריאתי, אסתמה סימפונית ואנגינה פקטוריס, וכן בשבץ ושיתוק. כאשר יש “קיפאון לידה” (דיסטוציה רחמית), כלומר התכווצות לא תקינה של הרחם בזמן הלידה, טיפול אמטי עשוי לסייע גם בלידה. הקאה יוצרת גם השפעה  מקיפה המועילה להקלה בדלקת, גודש ועווית בכל האיברים שמעל הסרעפת. כמו כן, להקאה יש השפעה מסייעת בפירוק, המסה וספיגה, השפעה היכולה להועיל לטיפול בגידולים ובמשקעים קשים‑שומניים, וכן בדלקת בלוטות לימפה ובבצקת שמעל לקו המותניים.

מנגנון הפעולה של צמחים מעוררי הקאה

הצמחים המעוררים תגובה אמטית פועלים בעיקר באמצעות גירוי ורפלקס מכני דרך גירוי עצבי של העצב התועה – עצב הוואגוס.

בתגובת ההקאה מעורבים מספר מערכות:

1. מרכז ההקאה הממוקם במדולה אובלונגטה שבגזע המוח הוא המתאם הראשי של כל תגובת ההקאה.
2. אזור הטריגר הכימורצפטורי CTZ הממוקם גם בגזע המוח מחוץ למחסום דם-מוח ותפקידו לזהות רעלים, תרופות וחומרים בדם. זו מערכת של קולטנים מיוחדים המזהים רעלן ומעבירים אות לעצב הוואגוס, המעביר אותות מהקיבה והמעיים למוח כשיש גירוי, פגיעה או רעלים. המוח מחזיר תגובה עצבית ללוע ולגרון, מה שיוצר כיווץ של הלוע, הגרון, הסרעפת והקיבה, ומאפשר “התכווצות מערכתית” בזמן ההקאה.

סיכום התוויות

לסיכום, מצבי גודש ועודף של הריאות, הגרון והראש הם אינדיקציות לטיפול אמטי ובמיוחד במצבים הכרוכים בגודש, התכווצות/חסימה או חום, המתבטאים בדלקת, הפרשת יתר של ריריות של מערכת הנשימה (בעיקר באזור הלוע והראש), או עווית.

ההפרעות הנוטות להגיב בצורה הטובה ביותר כוללות: מיגרנה, חזרת, אריסיפלס (erysipelas  – זיהום חריף של העור המשפיע בעיקר על השכבות העליונות של העור ועל תעלות הלימפה הסמוכים לאזור הדלקת), אובדן חוש ריח, דלקות של הגרון והפה, אסתמה סימפונית, ברונכיטיס, שחפת ריאות, דלקת ריאות, אנגינה פקטוריס וחולשת קיבה, התגברות המרה האדומה בכבד ובכיס המרה, כל מצבי העור, כאבי גב תחתון ודלקת מפרקים, מאניה, אפילפסיה ומצבים פסיכיאטריים בכלל.

לאור טווח המצבים הרחב, חיוני להשתמש בשיטה האמטית רק על בסיס אבחנה מבדלת, כמו בכל שיטות הטיפול המסלקות. אין להשתמש בגרימת הקאה רק לשם הקלה סימפטומטית, ואין לצמצם אותה לתוך “שיטת דיטוקס” אקזוטית.

הצמחים הגורמים להקאה

הטיפול בצמחים מעודדי הקאה מורכב משני חלקים

1. החלק הפעיל המעורר את תגובת ההקאה, כלומר יוצר את הגירוי של המערכת העצבים והתגובה עצבית של מערכת העיכול, גירוי המתבטא בהקאה.
2. החלק “המנרמל” את מערכת העיכול לאחר הקאה.

שני החלקים של הטיפול עובדים כיחידה אחת ואי אפשר להפריד ביניהם, אם רוצים להגיע לתוצאה רצויה ולמנועה תופעות לוואי. לכל חלק בטיפול קיימים צמחים מיוחדים, שתפקידם לסייע לגוף לסלק את גורם החסימה ולחזור לתפקוד הטבעי .

צמחים המעוררים תגובה אמטית

צמחים אלו פועלים בעיקר באמצעות גירוי ורפלקס מכני דרך גירוי עצבי. בתוך קבוצת הצמחים המעוררים הקאה ישנם צמחים עם דרגות רעילות בינונית וגבוהה, ולכן לפני השימוש חשוב מאד להכיר את המזג של כל צמח, את עוצמת הפעילות שלו, ואת תופעות הלוואי האפשריות.

דירוג רעילות של צמחים מעוררי הקאה המופעים במסורת של רפואת המרות (מהפחות רעיל ליותר רעיל):

הערה: דירוג זה מבוסס על – רפואה יוונית-ערבית, פרמקולוגיה מודרנית, נוכחות אלקלואידים / גליקוזידים קרדיוטוקסיים / רזינים דרסטיים.

• רעילות נמוכה (אמטיים עדינים או משניים)
  • Verbena officinalis
  • Marrubium vulgare
  • Lonicera japonica
  • Dioscorea villosa
  • Armoracia rusticana
  • Asclepias tuberosa

צמחים אלה נחשבים לאמטיים חלשים. לרוב הם פועלים דרך גירוי קיבה בגלל מרירותם.

• רעילות בינונית
  • Carapichea ipecacuanha – איפקאק- אמטי קלאסי, יחסית בטוח במינון רפואי.
  • Asarum europaeum  – אסרום – מסוכן בשימוש חוזר, מכיל חומרים ממשפחת aristolochic. מסוכן בשימוש פנימי ממושך.

• רעילות בינונית–גבוהה
  • Convolvulus scammonia
  • Citrullus colocynthis
  • Drimia maritima
  • Helleborus niger

מאפיינים: אמטיים וגם משלשלים חריפים
מנגנון פעולה: מגרי ריריות
תופעות לוואי: עלולים להזיק לפעילות הלב דורשים זהירות מרובה ומינונים מדויקים (במיוחד צמח סקילה ימית המכילה כמות יחסית גדולה
של גליקוזידים קרדיואקטיביים).

• רעילות גבוהה
  • Ecballium elateriumDaphne gnidium
  • מלפפון מתיז / ירוקת החמור – Ecballium elaterium  – אמטי חזק מאד.
    תופעות לוואי: עלול לגרום לגירוי חריף ודימום ובצקת ריריות.
  • דפני Daphne gnidium  – מכיל דיטרפנים צורבים מאוד.
  • אופורביה Euphorbia spp  – מכיל לטקס צורב, נוזל צמיגי לבן הגורם לתחושה של צריבה גרד ואדמומיות, ואף שלפוחיות.

• רעילות גבוהה מאוד– מסוכנים קלינית ☠
  • Veratrum album – ורטרום -מכיל אלקלואידים רעילים מאד (veratridine alkaloids).
    תופעות לוואי: הפרעות בקצב הלב, עלול להאט את פעילות הלב ולגרום לדופק לב איטי (ברדיקרדיה), לירידת לחץ הדם, סחרחורת ובלבול.
  • Aristolochia spp – אריסטולכיה – מכילה חומצה אריסטולוכית העלולה לגרום לנזק כלייתי בלתי הפיך, וכן קרצינוגנים העלולים לגרום לסרטן במערכת השתן. כיום אסורה לשימוש פנימי כמעט בכל העולם.

• צמחים אמטיים מסוכנים (רפואת חירום בלבד, בגלל רעילותם הגבוהה) ☠
  • ורטרום
  • אריסטולכיה
  • אופורביה
  • דפני                                                                                                                                

השתמשו בהם רק במצבים מיוחדים – אפילפסיה, מלנכוליה קשה, שיגעון, הרעלות קשות – ורק תחת השגחה צמודה של הרופא.                                                                                                                          

הערות קליניות מסורתיות חשובות:

בדיוסקורידס ואבן סינא קיימת הבחנה בין:

• צמחים אמטיים עדיניים – משמשים בעיקר לטיפול בגודש ליחה, כמו:
  • ורבנה – Verbena officinalis
  • מרוביון – Marrubium vulgare
  • Carapichea ipecacuanha  – איפקאק (במינון נמוך)
  • חזרת

התוויות עיקריות: טיהור קיבה, ליחה, ושלב ראשון של מחלות חום.

• צמחים אמטים חריפים – לטיפול במרה שחורה / רעלים: סקמוניה, קולוצינת הלבורוס, מלפפון מתיז.
  בגלל התופעות הלוואי החריפות היו צמחים אלו מותרים לשימוש רק תחת פיקוח רפואי מסורתי.

דירוג סופי מקוצר לפי דרגת רעילות (מהבטוח למסוכן):

• Verbena
  • Marrubium
  • Lonicera
  • Dioscorea
  • Armoracia
  • Asclepias
  • Ipecacuanha
  • Asarum
  • Scammonia
  • Colocynthis
  • Drimia
  • Helleborus
  • Ecballium
  • Daphne
  • Euphorbia
  • Veratrum
  • Aristolochia

במסורות אירופיות‑מזרחיות מסוימות חלק מהמינים תוארו כאמטיים במינונים גבוהים, לצד השימושים הרגילים בטיפול בחום ובזיהומים. הם גם היו בשימוש ברפואה יוונית‑רומית כמרככי מרה שחורה ונחשבו כאמטיים חזקים מאוד, אך גם רעילים מאוד היכולים לגרום לפגיעה בלב ומערכת העצבים.
כדי שצמחים אלה יגרמו להקאה צריך לקחת אותם במינונים גדולים מן הרגיל.
יש לנקוט זהירות בבחירת הצמחים המתאימים לאדם, בהתאם לטיפוס  או למצב

צמחים המנרמלים את מערכת העיכול

לאחר הטיפול בצמחים מעודדי הקאה  יש לתת חליטות חמות של אחד או יותר מצמחי “הרפיית מערכת העיכול” כדי להרגיע ולייצב את הקיבה, כגון:

• מנטה חריפה – Mentha piperita
  • נענע – Mentha spicata
  • אכילאה – Achillea millefolium
  • קמומיל – Matricaria chamomila
  • לבנדר – Lavandula angustifolia
  • היביסקוס – Hibiscus sabdariffa

אין לאכול במשך שעתיים‑שלוש לאחר טיפול אמטי.

זהירות: גרימת הקאה היא התוויית נגד בכל מצבי חולשה/חסר המופיעים עם תשישות, וכן במחלות לב, לחץ דם גבוה, דימום ריאתי, ומצבים נפשיים של אבל/צער, הריון ווסת.

הערות: הרופאים במסורת היוונית- גלנית דייקו במיוחד בהבחנה בין סימנים וסימפטומים שהם חלק מן הניסיון להשיב את המזג הטבעי של הגוף ולתמוך בכוח החיוני של האדם  לבין אלה השייכים לתהליך הפתולוגי עצמו. הסימנים המעידים על הניסיון של הגוף להשיב לעצמו את המזג הטבעי והאיזון הפנימי הם  חום, הזעה, פריחות עור ודימום מקומי. 

איך מכינים תכשיר אמטי ואיך הוא “עובד” באופן כללי

ברפואה המסורתית ישנן שתי דרכים עיקריות:

• חליטה/מרתח: לוקחים חלק צמח (שורש, קליפה או זרעים) בכמות קטנה ביחס לנפח המים, וחולטים או מבשלים כתלות בחלק של הצמח:
  • חלקים רכים כמו עלים ופרחים – חולטים את הצמח במים רותחים במשך 10 עד 15 דקות.
  • חלקים קשים כמו שורשים וקליפות – מבשלים 20–60 דקות עד לקבלת מרתח מרוכז.

שותים כוס אחת על קיבה מלאה חלקית או ריקה, בדרך כלל מנה אחת או שתיים.

• מיצוי צמחים מרים ביין: מבשלים את הצמחים ביין חזק בישול מרוכז, ומוזגים כמות קטנה למים.

העלאת המינון בהדרגה עד הופעת בחילה, אך לא מעבר לכך, זאת הייתה פרקטיקה מסורתית מאד מקובלת.

אופן הפעולה: החומרים הפעילים מגרים את רירית הקיבה והמעי, או נספגים לדם ומגרים את מרכז ההקאה במוח, וכתוצאה מכך מופעל רפלקס הקאה דרך עצב הוואגוס ושרירי הבטן והסרעפת.

בגלל התופעות הלוואי השכיחות והיעדר מיומנות ומסורת מסודרת, כיום לא ממליצים להכין תכשיר כזה לבד בבית, אלא משתמשים בשיטות אחרות לניקוי רעלים כגון פחם פעיל, שטיפת קיבה מבוקרת וכו’.

מדוע כמעט ולא משתמשים בשיטה זו כיום?

ישנן מספר סיבות עיקריות לכך שלא משתמשים כיום בשיטת עידוד ההקאה:

1. סיכון גבוה לסיבוכים – שימוש חוזר או מינון יתר של צמחים אמטיים עלול לגרום להתייבשות, לחוסר איזון אלקטרוליטי, להפרעות בקצב לב, לנזק שרירי, ואף למוות.
   
   
2. קושי לשלוט במינון – בצמחים מרוכזים, כמו אמטיים קלאסיים, ההבדל בין “מינון תרפויטי” לבין “מינון רעיל” הוא קטן מאוד.
   
   
3. יעילות מוטלת בספק בטיפול במצבים של הרעלה – במחקרים מודרניים נמצא שלגרום להקאה אחרי בליעת רעלים לא תמיד משפר תוצאה, ובחלק מהמקרים אף מזיק (עקב שאיפת תוכן הקיבה לריאות).
   
   
4. חלופות בטוחות יותר – פחם פעיל, נוגדי רעל ספציפיים ופרוצדורות אינטנסיביות אחרות נותנים שליטה טובה יותר בכמות הרעל, מבלי לסכן את מערכת הלב והאלקטרוליטים.
   
   
5. שימוש לרעה – במסורת קיימות עדויות של מקרים של פגיעה באיברים (למשל: צמח איפקאק בקרב אנשים עם הפרעות אכילה), עם נזקים חמורים וארוכי טווח. לכן גם רוב הצמחים האמטיים עצמם הוצאו משימוש כללי.​

מקורות

1. מטריה מדיקה של דיוסקורידס כרך 3.
2. ספר האנרגטיקה של צמחי המרפא המערביים – פטר הולמס, כרך ראשון.
3. ספר צרי הגוף – רבי נתן בן יואל פלקירה.
4. ספר הרפואות – אסף הרופא.
5. ספר המרקחות של סלדינו די אסכולי.

כתב: אוריאל ארי גורפינקל

חוקר הרפואה היהודית, הרבליסט וארומתרפיסט קליני, נטורופת ומייסד מרכז הרפואה היהודית המסורתית.

עריכה מקצועית: פרופ’ זהרה יניב בכרך

כל הזכויות שמורות @ לאוריאל ארי גורפינקל

​