(מתוך הספר – אתנובוטניקה על דרך המשי, כרך- רפואה פרסית- כל הזכויות שמורות למחברים- מונוגרפיה חלקית).
תיאור
שיח או עץ דו-מיני וחד-ביתי נשיר ממשפחת הכופריים. מקורו בבר, והוא בוית במספר אתרים במקביל לפני כ-7,000 שנים. הרימון אינו שורד ללא טיפול גנני; פרטים שגדלים בר מאוזכרים רק בכתבים עתיקים, הקובעים את הודו כמקום גידולם.
העלים המוארכים מסורגים בסידורם. הרימון משיר את עליו בחורף, והעלים החדשים מנצים בצבע אדמדם בראשית האביב, ומשנים את צבעם לירוק כחודש לאחר הנצתם.
הפריחה מתחילה בסוף האביב. הפרח דמוי-כתר, ולו בין חמישה לתשעה עלי כותרת. הפרחים גדלים לרוב במקבצים של חמישה או שישה. מכתר הפריחה של הפרחים הנקביים מתפתח הפרי, והוא מבשיל עד חודש אוקטובר או נובמבר. הפרי הוא ענבה, המורכבת מקבוצות גרעינים מופרדות במחיצות. הגרעינים עסיסיים, ורודים או אדומים. ציפת הפרי אדומה וקשה ובקצֶהָ העליון כתר, זכר לצורת הפרח שהפרי התפתח ממנו.
היסטוריה ופולקלור
שמו של הרימון בעברית מגיע ככל הנראה מהשורש המצרי הקדום רמנ, שהוא גם המקור לשמו בערבית של העץ – רֻמָאן (رمان). גם שמו של הפרי בפורטוגלית, roma, נגזר מאותו שורש, שהגיע עם העץ לחצי האי האיברי בעת הכיבוש המוסלמי. השם הלטיני של הפרי הוא punicum, והוא נגזר משמה הלטיני של העיר הפיניקית העתיקה קרתגו שעל חוף תוניס; כשהרומאים כבשו את העיר במאה ה-2 לפנה”ס, העניקו את שמה לפרי הטוב אשר מצאו בבוסתני העיר, שהתעלה בעיניהם באיכותו על כל רימון אחר.
הרימון נחשב לפרי מיוחד בתרבויות העת העתיקה. ייחודו הוא בכך שאם נקטף בזמן הנכון, וכל עוד אינו נפתח או נפגם, הוא יכול להשתמר לאורך זמן. בזכות כך שימש הרימון צידה לדרך מזינה לנוסעי השיירות שנעו ממקום למקום ברחבי יבשת אסיה ואל מחוצה לה. טעמו הערב קנה לו שם של מעדן מלכים באירופה, והפך אותו לנחשק עוד יותר. קליפתו הפכה לתרופה עממית מוכרת, ומזרעיו מפיקים עד היום שמן שזכה לכינוי “הזהב האדום”.
החל מפריחתו ועד הבשלתו, הרימון מסמל יופי, עושר ופריון – כולם בעלי חשיבות רבה בעולם העתיק. גם במקורות היהדות הוא משמש מוטיב של יופי, כפי שהיטיב לתאר הפייטן המקראי: “כְּפֶלֵח הָרִמּוֹן רַקָתֵךְ” (שיר השירים ד 3), “שְׁלָחַיִךְ פַּרְדֵס רִמּוֹנִים” (שם, שם 13). בשיר השירים מוזכרת פריחת הרימון גם כאחד מסימני האביב: “אֶל-גִּנַּת אֱגוֹז יָרַדְתִּי, לִרְאוֹת בְּאִבֵּי הַנָּחַל; לִרְאוֹת הֲפָרְחָה הַגֶּפֶן, הֵנֵצוּ הָרִמֹּנִים” (ו 11).
הרימון הוא אחד משבעת המינים שהתברכה בהם הארץ: “אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה, וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן; אֶרֶץ-זֵית שֶׁמֶן, וּדְבָשׁ” (דברים ח 8). המרגלים שחזרו מכנען הביאו עמם את פרי הרימון: “וַיָּבֹאוּ עַד-נַחַל אֶשְׁכֹּל, וַיִּכְרְתוּ מִשָּׁם זְמוֹרָה וְאֶשְׁכּוֹל עֲנָבִים אֶחָד, וַיִּשָּׂאֻהוּ בַמּוֹט, בִּשְׁנָיִם; וּמִן-הָרִמֹּנִים, וּמִן-הַתְּאֵנִים” (במדבר י”ג 23). ואכן, בחפירות ארכיאולוגיות שנעשו בתל ערד וביריחו נמצאו קליפות רימון, וכיוון שאין עדויות להמצאותו בבר, ניתן להבין כי כבר אז היה גידול חקלאי.
שפע הגרעינים שבפרי הוליד את הברכה השביעית בארוחת החג של ראש השנה: “יהיה רצון מלפניך אדוני אלוהינו ואלוהי אבותינו שירבו זכויותינו כרימון”. הרימון נקשר במסורת ישראל כנמשל חיובי לאדם חכם וטוב; כפי שהרימון מלא בגרעינים עסיסיים – האדם מלא במצוות טובות.
בעת הקרבת הקורבנות בבית המקדש היתה עצת הרימון אחד החומרים ששימשו לבערה, מכיוון שאינה מפרישה שרף, ולכן אינה מעשנת. בבית המקדש הראשון היו העמודים מעוטרים ברימונים: “וְאֶת-הָרִמֹּנִים אַרְבַּע מֵאוֹת, לִשְׁתֵּי הַשְּׂבָכוֹת–שְׁנֵי-טוּרִים רִמֹּנִים, לַשְּׂבָכָה הָאֶחָת, לְכַסּוֹת אֶת-שְׁתֵּי גֻּלּוֹת הַכֹּתָרֹת, אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי הָעַמּוּדִים” (מלכים א’ ז 42). מכאן צמח המנהג לקשט את ספר התורה ברימוני כסף, והרימון הפך לעיטור הנחשב למביא ברכה ומזל.
המצרים הקדמונים נהגו להניח רימונים בקברים כסגולה לחיי נצח, בדומה לשימוש שנעשה באלוורה; מכיוון ששני הצמחים שמרו על חיותם זמן רב לאחר קטיפתם, הם נקשרו בתפיסתם של המצרים לאלמוות.
בהודו נחשבים הרימון, האפרסק וההדרים לשלושת הפירות שזכו לברכתו של בודהה. על פי המיתולוגיה הבודהיסטית, בודהה נתן את הרימון כתרופה להַריטי אחוזת-השדים כדי לרפא אותה מרשעותה.
במיתולוגיה היוונית, אלת הפריון הֵרה מוצגת פעמים רבות כאשר היא אוחזת רימון בידה, ולעיתים אף חובשת לראשה כתר דמוי רימון. רימונים היו מובאים כמנחות גם לפני דיוניסוס בהקשרים של פריון. כשפרספונה אכלה גרגרי רימון שקיבלה מהַדֶס, מלך השאול, היא קשרה את גורלה בגורלו, ונתנה תוקף לנישואיהם; הגרגרים מייצגים את התשוקה השוררת בין בני זוג. בקפריסין נוהגים עד היום להשליך על הזוג הטרי גרגרי רימון עם יציאתו מן הכנסייה, כסמל לשפע, פריון ובריאות, ואף למעוך רימון מול ביתם העתידי כסגולה לפריון.
בסין, הרימון הוצג לראשונה כמזון במאה ה-2 לפנה”ס; הספר סיפורים מבירת המערב (西京雜記, Xi Jing Za Ji) מתאר כיצד מבקרים שחזרו מן האימפריה הפרסית הביאו עימם עצי רימון, שסק ועוד.
באסלאם מוזכר הרימון בקוראן מספר פעמים; הוא היה אחד מעצי גן העדן (סורה 55, 64), והוא מצוין כאחת ממתנותיו של אללה לבני האדם (סורה 56, 141). לנביא מוחמד מיוחסת האמירה: “איכלו את פרי הרימון, הוא ינקז את לבכם מקנאה”. בזכות אזכורו בקוראן, נשתל הרימון בגנים רבים ליד מסגדים חשובים ומוסדות דת, ונהוג היה שאסור להפיל את זרעי הרימון לרצפה בשל קדושתו, שהרי פרי גן העדן הוא.
כשהומצא הרימון הצבאי, העניקו לו הצרפתים את השם grenade – כשמו של הרימון בשפתם – כיוון שרסיסיו המתפזרים לכל עבר הזכירו להם את גרגרי הרימון.
ספר הרפואות העממיות King’s American Dispensatory שיצא לאור בארצות הברית בשנת 1898 מכנה את הרימון “אחת התרופות העתיקות בעולם”, אך מציין שבניגוד לנהוג בעולם הישן, השימוש למטרות רפואיות בארצות-הברית מוגבל לקליפת השורש.
שימושים עממיים
הרימון מוזכר לראשונה בסין כסממן רפואי בספר חיבור אודות עיבוד סממני מרפא סיניים מאת ליי הזקן (雷公炮炙论, לֵיְי גוֹנְג פָּאוּ זִ’י לוּן) שנכתב בתקופת שושלת סוֹנג במאה ה-10 לספירה, ומאוחר יותר הופיע בספרי רפואה נוספים. העץ הגיע לסין מהודו, והיה אחד הסממנים שנדדו לסין כחלק מן המסחר עם האימפריה הפרסית. קליפת הרימון היתה החלק הראשון של הצמח שאימצה הרפואה הסינית.
טעמה של קליפת הרימון (石榴皮, שִׁי לְיוּ פִּי) חמוץ, מכווץ, חמים עם מעט רעילות וחודר למרידיאן המעי הגס. היא מצויה בשימוש בעיקר לעצירת שלשול ודימום בצואה, לקטילת תולעי מעיים ולטיפול בדיזינטריה, בכיבי מעיים ובכוויות. המינון במרתח הוא 3–10 גרם. חשוב לזכור כי השימוש בקליפה אינו מתאים לכל מצב; במקרים של דלקת או מצב דלקתי חם, למשל, עצירת השלשול עלולה להחמיר את המצב הרפואי.
בפרי הרימון החמוץ (酸石榴, סוּאַן שִׁי לְיוּ) משתמשים כשהוא טרי. טבעו חמים ומכווץ, והוא עוצר צמא, מכווץ מעי ועוצר דימום, ומשמש לטיפול בסוכרת, בשלשול כרוני ובהפרשות וגינליות.
טבעו של פרי הרימון המתוק (甜石榴, טְיָאן שִׁי לְיוּ), מתוק, חמצמץ ומכווץ וחמים. בתפקודיו הוא דומה לרימון החמוץ, ונוסף על כך הוא מלחלח את הגרון ופותר יובש.
פרח הרימון (石榴花, שִׁי לְיוּ חְוָוה) הוא חמוץ, מכווץ ומתון בטבעו. הוא מקרר את הדם ועוצר את כל סוגי הדימומים, מסדיר את הווסת, מונע הפרשות וגינליות ומרפא דלקות באוזן התיכונה.
המינון במרתח הוא 3–6 גרם.
בהיותו צמח לא מקומי שהובא לסין, הרימון לא קנה לעצמו עד היום מקום ראוי ברפואה הסינית ובתרבות הצריכה הסינית. במערבה של סין, בקרב המיעוט האויגורי, לרימון יש תפקיד חשוב ברפואה המקומית, הדומה לרפואה הפרסית ונשענת עליה מבחינה מסורתית.
הודו היתה מכורתו ההיסטורית של הרימון, וממנה נפוץ ברחבי אסיה, וטבעי על כן שהשימושים הרפואיים המוקדמים ביותר שלו מגיעים מהודו, הן באיורוודה והן ברפואה האוּננית. לפי כתבי האיורוודה, מקורו של הרימון באיראן ובעמקים של אפגניסטן; הפרסים אמנם מייחסים אותו להודו, אך בהתחשב בכך שהאימפריה הפרסית שלטה גם בהודו במשך כ-800 שנה, המחלוקת היא זניחה.
הרפואה האיורוודית מתאימה שימוש לסממן עבור כל סוג של קונסטיטוציה. כלומר, השימוש בתכונות הרימון יהיה שונה במשהו עבור כל טיפוס מזג. הרפואה האוּננית והרפואה הפרסית שותפות לתפיסה זו. המקורות הכתובים הקדומים ביותר של האיורוודה, צָ’רָאקָה סַמְהיטָה וסוּשְׁרוּטָה סַמְהיטָה, שחוברו בידי הרופאים המפורסמים של האיורוודה במאה ה-3 לפנה”ס וה-9 לספירה, בהתאמה, מציינים את הרימון לבדו או בשילוב עם צמחים אחרים כתרופה לשלשול, לבצקות ולחוסר תיאבון. לרוב, שילבו אותו עם שורש של גומא הפקעות לטיפול בדימומי מעיים.
המיץ הטרי משמש בהודו כתרופה לחומציות-יתר בקיבה ולדלקות קיבה. הוא מווסת את דוֹשת הוָטָה, שהיא בעלת אפיון של קור ויובש, ומפחית את תנועתה, ומונע עודף בדוֹשת הפּיטָה, שהיא בעלת אפיון של חום ולחות. הוא מסייע למערכת העיכול, קוטל תולעים, עוצר שלשול, מקרר, עוצר דימומים ומחזק את הלב, ונחשב מיטיב עם מצב הרוח, מגביר סיפוק, מזין את המוח ומשפר אינטליגנציה.
לפי תורת האיורוודה, ביכולתו להשפיע דרך הפלסמה (rasa dhatu) על הזרע (sukrala), ולכן הפך למעורר תשוקה ידוע. בשנים האחרונות גובר השימוש בו לטיפול בבעיות בבלוטת הערמונית, ואף בגידול סרטניים שלה; גם זרעי הרימון משמשים למטרה זו.
הרימון מצוי בשימוש נרחב מאוד לטיפול בדיזינטריה דמית. בזכות יכולתו לאזן את דוֹשת הפּיטה, הזרעים המושחמים מסייעים מאוד לבעלי תיאבון מוגבר. זרעי רימון ביחד עם כמון וזרעי כוסברה משפרים את העיכול. שתיית מרתח של שורש ריבס ולאחריו מנה של מיץ רימונים מסייעת להיפטר מתולעי מעיים מסוגים שונים.
טעמו המתוק והמצמת מיטיב מאוד עם הלב ומחזק אותו, ומשפר את תפקודה של כל מערכת כלי הדם. הוא מסייע בחיזוק הלב, במיוחד כשהוא ניתן ביחד עם וויטניה משכרת.
לרימון יש השפעה מאזנת בגיל המעבר, ובהודו נוהגים להמליץ לנשים לאכול רימון באופן קבוע כדי להסדיר את ההורמונים בתקופה זו. גרעיני הרימון מסייעים לשמור על רמות אסטרוגן תקינות, וטעמו המתוק מסייע בקירור גלי החום המאפיינים את גיל המעבר אצל נשים. השילוב עם שורש האספרגוס (shatavi) יעיל גם הוא למטרות אלה.
ברפואה האוּננית בהודו מקובל לתת סירופ רימונים (sharbat e annar) נגד שלשולים כרוניים, הקאות ואי סדירות בפעילות כיס המרה. הרופאים האוּננים משתמשים בקליפת השורש נגד תולעים, ומשלבים אותה עם צמחים אחרים כנוגדן נגד ארס מהכשות נחש. כדי לקטול תולעים, נוטלים צמח מרוקן לאחר צריכת רימון, ותרופה זו יפה גם לדימומים מן הרחם והפרשות וגינליות.
קליפת הפרי עם אופיום וציפורן היא תרופה יעילה מאוד לשלשול כרוני קשה או לדיזינטריה כרונית קרה. אבקת הפרחים משמשת לטיפול בבעיות במערכת הנשימה כמו ברונכיט, וגרגור של מרתח הפרחים יעיל נגד דלקות גרון. עלי הרימון הצעירים יעילים גם הם נגד דלקות גרון בגרגור, ובלקיחה פנימית – לברונכיט. מרתח שלהם מסייע בהסדרת הווסת. תכשיר של שורשי הרימון עם בצל ואפונת יונה (Cajanus cajan) שימש לגרימת הפלה. השימוש בפירות דומה למקובל באיורוודה.
ביות הרימון בדרום ערב הוא עתיק יומין והתרחש בו-זמנית בנאות מדבר רבות, אך הסעודים יודעים גם היום לציין כי מקורו של העץ באיראן. קליפות הרימון המיובשות משמשות לטיפול בכוויות, פצעים וזיהומים בעור. על כוויות נהוג למרוח משחה המבוססת על שרף מור חלוט במים עם אבקת רימונים ומעורבב בחמאה. שתייית משרה של קליפת רימון מועילה נגד כאבי גרון, כאבי קיבה ודלקות מעי. בדרום ערב נוהגים לתת מרתח של קליפת הרימון מעורב בהידרוסול מי ורדים לטיפול בקיבה חלשה, בשלשולים, בנפיחות בטנית ובמצבים של חוסר עיכול. במרכז חצי האי נהוג לערבב אבקה של קליפת רימון עם דבש כדי לרפא כיבי קיבה ומעי; מומלץ להשרות את התכשיר מבעוד מועד, ולאכול בכל בוקר כפית ממנו, למשך חודש לפחות ועד החלמה מלאה. במזרח סעודיה מבשלים חליטה סמיכה של זרעי קצח, ושותים את המרתח עם זרעי רימונים טחונים וכפית דבש; מרשם זה יעיל לטיפול במחלות לב. הרימון יעיל מאוד לטיפול בסוכרת, ובערב הסעודית מכינים תכשיר המכיל כוס של רשד, חצי כוס של זרעי קצח, כפית של שרף המור, חצי כף של קליפת רימון, כוס של שורש כרוב וכפית של זרעי כמון. את המרכיבים מערבבים יחד וטוחנים לאבקה דקה, ואוכלים כפית ממנה מעורבת בכוס יוגורט מדי בוקר.
הרימון גדל כצמח תרבות בצפון אפריקה שנים רבות. בשוק הצמחים של קהיר נמכרת קליפת הרימון כמצמתת יעילה מאוד, והעשבונאים המקומיים ממליצים ליטול אותה בצורת אבקה לריפוי דלקות במערכת העיכול, לעצירת שלשול ולעצירת דימום. בשוק הצמחים ברבאט שבמרוקו מומלצת האבקה לניקוי שיניים וחיזוק החניכיים. ניצני הפרחים ניתנים כמצמת קל, ושמן הזרעים נרשם להרפיית הרחם והסדרת האסטרוגן. מרתח של קליפת הרימון הוא תרופה להפרשות וגינליות, ומרתח מקליפת השורש משמש טיפול נגד תולעים. הפרי מומלץ לטיפול בבעיות חזה ולב, לחיזוק הריאות וכן למניעת הידבקות במגיפות; הרימון עשיר בוויטמין סי ובוויטמינים ומינרלים אחרים, וניתן לראות בו את המולטי-ויטמין של העת העתיקה.
מחקר
הרימון הוא אחד מצמחי המרפא הנחקרים ביותר. האפשרות לאכול אותו כמזון והקלות היחסית של גידולו הביאו להגדלת הצריכה של הפרי ומוצריו הנלווים, ובמקביל גם למחקר ענף אודות איכויותיו הרפואיות, המתמקד בחומרים הפעילים שזוהו בחלקים שונים של הצמח.
הפעילות העיקרית שנחקרת היא התפקוד האנטי-סרטני של הרימון. הזרעים והמיץ הטרי מכילים רכיבים כמו חומצה פּוּנינית וחומצה אוּרְסוֹלית, וכן סְטֵרוֹלים, קְוֵורְצֵטינים וחומרים דומים נוספים. בניסויים שנערכו בתכשירים המכילים חומרים אלה, הודגמה יכולת לעכב שגשוג תאים סרטניים, וכן לגרום להם מוות תאי (אפופטוזיס). יכולות אלה נצפו על תאי סרטן העור מסוג מלנומה, תאי סרטן הערמונית, תאי קרצינומה של הלבלב ותאי סרטן שלפוחית השתן. כמו כן, הודגמו פעילויות של האטת האות הדלקתי בתאים של סרטן המעי, ודיכוי תאי סרטן הריאה. גם קליפת הרימון הראתה יכולת גבוהה בעיכוב שגשוגם של תאים סרטניים.
פרחי הרימון מכילים חומצה אסְיָאטית וחומצה מַסְלינית, אשר הציגו פעילות אנטי-סרטנית חזקה על תאי סרטן ממקור אנושי, ובמקביל גם חיזקו את פעילותם של תאי מערכת החיסון מסוג מקרופאג’.
במחקרים שנערכו נמצא שהרימון לא רק מטפל בגידולים סרטניים, אלא גם מונע את היווצרותם. ניסויים שבדקו את השפעתו של שמן רימונים בבעלי חיים הראו כי הוא מעכב התפתחות של תאים סרטניים, באמצעות מנגנונים המשפיעים על סוגים שונים של אנזימים. אחד המנגנונים שפוענחו היה עיכוב של האנזים ארוֹמטאז, אשר מעורב בהתפתחות גידולים סרטניים של השד הקשורים לתפקודם של קולטנים לאסטרוגן.
נוסף על כך, נמצא כי לרימון שתי פעילויות אנטי-סרטניות חשובות אחרות: הוא מדכא יצירת כלי דם לגידול (אנְגיוֹגֶנֶסיס) ללא תופעת לוואי רעילות, וחומרים המצויים בו, ובעיקר בשמן המופק מן הזרעים, מסוגלים לעכב חדירת תאים סרטניים לרקמות, ובכך למנוע היווצרות גרורות, שהן האחראיות לרוב מקרי המוות ממחלת הסרטן.
מעבר ליכולתו האנטי-סרטנית של הרימון, נחקרו גם פעילויות אחרות שלו. מחקרים מצאו כי יש לו פעילות אנטי-בקטריאלית רחבת-טווח במערכת העיכול, וכן יכולת אנטי-ויראלית, האפקטיבית בין היתר נגד הרְפּס זוּסְטר, הגורם למחלת השלבקת החוגרת. תכשירים מקליפת הרימון נמצאו יעילים גם נגד פטריות מסוגים שונים, בשימוש חיצוני ופנימי, וכן נגד תולעים.
תכשירים שהופקו מן הרימון הצליחו להאיץ החלמה של פצעים ושל רקמות פנימיות, ותפקודם האנטי-דלקתי, הפועל במנגנונים שונים, יכול לסייע לגוף לדכא דלקות במערכת העיכול ובכלי דם, וכן לשכך כאבים הנלווים להן. אחד המנגנונים הללו הוא דיכוי אנזימים המעורבים במטבוליזם של חומרים אֵיקוֹסָנוֹאידים, מולקולות איתות המשפיעות על תהליכים דלקתיים בגוף. בנוסף, מעורבים בפעילות זו יכולת דיכוי של ציטוקינים, המעורבים גם הם בתהליכים דלקתיים, ויכולת נוגדת חמצון חזקה.
מחקרים אחרים מצאו כי ביכולתו של הרימון לווסת ביעילות את רמות הסוכר בדם, וכי יש לו השפעה טובה על הכבד והלבלב. מחקר שנערך בחולדות מעבדה מצא כי היכולת המכווצת של הרימון מונעת אובדן חלבון דרך השתן במצבים של אי ספיקת כליות.
רפואה פרסית
איראן היא ללא ספק המדינה המזוהה ביותר עם הרימון, ואין פרי המזוהה עם התרבות הפרסית יותר ממנו. אם רימון הבר לא הגיע מהודו, אזי מקורו הוא באיראן, ושם גם ככל הנראה החל ביותו. בתרבות הפרסית סימל הרימון מעל הכל את ניצחון החיים על המוות. בתקופה האח’מנית נהגו לוחמי האימפריה הפרסית לשאת חניתות שראשן מעוצב כרימון, כסמל לכוחם ולהיותם לוחמי אלמוות.
הרימון חדר כמעט לכל תחום באמנות הפרסית – לציור המיניאטורות, לטקסטים המעוטרים וכמובן לשירה הפרסית. הוא היה מוטיב מרכזי בשיריהם של משוררים קלאסיים כמו רוּדָקי (אבו עבדאללה ג’עפר בן מחמד רודקי, ابوعبدالله جعفر بن محمد رودکی, 859–940 בערך), אשר כתב בפרסית בעת שלטון האימפריה הערבית באיראן ונחשב בזכות כך למחייה הספרות הפרסית הקלאסית, ונִזאמי עָרוּזי סמרקנדי (نظامی عروضی, פעל בשנים 1110–1161). המשורר המיסטי חאפֶז (ח’ואג’ה שמס א-דין מחמד חאפז שיראזי, خواجه شمسالدین محمد حافظ شیرازی, 1315–1390) שפעל בימי השושלת הקג’ארית, השתמש ברימון כסמל לארוטית וליופי בשיריו, הידועים בשילוב של קדושה ותענוגות העולם. השירים נחשבים מלאי מסתורין ומורכבות, ונלמדים באיראן עד היום.
גם המשורר המפורסם רוּמי (ג’לאל א-דין מחמד רומי, جلالالدین محمد رومی, 1207–1273), שלשיריו המרשימים והמיסטיים קהל עצום עד היום, הזכיר בשיריו את הרימון:
“Come to the orchard in Spring.
There is light and wine, and sweethearts
in the pomegranate flowers.
If you do not come, these do not matter.
If you do come, these do not matter.”
מרכזיותו בתרבות, טעמו המשובח כמו גם איכותו הרפואית הפכו את הרימון למרכיב חשוב במטבח הפרסי. סירופ ממיץ הרימון הוא מרכיב חשוב בתבשיל הפֵסֶנְגָ’אן (فسنجون), נזיד של עוף או כבש עם אגוזים, ואת המרק המכונה אָש אנאר (آش انار) מכינים מגרגרי רימון. רכז הרימונים (בפרסית: رب انار, רוֹבּ אנאר) נפוץ מאוד במנות חצילים ובתבשילי בשר, בעיקר אווז הנחשב חמים בטבעו. מעבר לטעמו הייחודי, איכותו המקררת של הרימון משמשת לאיזון מנות חמות. את אבקת הפרחים, אשר נחשבת חמה מאוד ומכווצת, נהוג לפזר על ביצים מטוגנות.
הרימון הוא מהסממנים העיקריים בליל היָאלְדָה (شب یلدا), חג איראני קדום אשר מציין את יום היפוך החורף ואת הלילה הארוך ביותר בשנה. בלילה זה יושבים בני הבית עד אור הבוקר ליד שולחן היאלדה, אשר מונחים עליו פירות שצבעם אדום ובראשם הרימון, וקוראים בספרו של המשורר המפורסם חאפֶז. שיריו נחשבים לבעלי אופי נבואי; נהוג לפתוח את הספר במקום אקראי, לקרוא שיר ולהסיק ממנו על הצפוי לקרות בשנה הקרובה. בהתאם לתורת המזגים, המושרשת בתרבות הפרסית, גרגרי הרימון מוגשים באופן מסורתי בליל היאלדה עם מעט מלח ועם המתקן החמים שלהם, אבקת גולפאר (הרקליון), כדי לאזן את הטמפרטורה שלהם.
מיץ רימונים טרי נמכר בכל חנות מזון באיראן, ודוכנים יעודיים המוכרים מיצי פירות (רימון, ברבריס ועוד בהתאם לעונה) מצויים במקומות רבים. המיצים מותאמים למזגו של הקונה; אדם בעל מזג חם, לדוגמה, יקנה מיץ רימונים שיקרר אותו. מלבד דוכני מיץ הרימונים, יש שימוש רב גם בסירופ הרימונים ובלדר הרימונים המפורסם הנקרא לָוָאשַָׁק (لواشک, שם כללי ללדר מפירות יבשים, שאינו ייחודי לרימון).
בשנת 2009 יסדו באיראן את פסטיבל הרימון, אשר מצוין סביב הקטיף בספטמבר ונחגג בערים רבות באיראן.
אבן סינא מציין בכתביו כי הרימון הוא עץ שהובא לאיראן מהודו, אף כי באיורוודה טוענים ההיפך. אבן סינא ידע להבחין בין רימון מתוק, רימון חמוץ ורימון בר. טבעו של הרימון המתוק הוא קריר בדרגה הראשונה והוא מלחלח במידה קלה. הרימון החמוץ קר ולח בדרגה השנייה, ואילו רימון הבר חם בדרגה השנייה ולח בדרגה השלישית. פרח הרימון נחשב חם, וטבעו הוא המכווץ ביותר מבין הסממנים המוכרים.
הרימון, ובעיקר הרימון החמוץ, משפיע על המרה הצהובה, בעיקר בצורת סירופ. הוא מונע זרימה לא רצויה של מרה לאיברים ולחללי הגוף. הרימון המתוק והחמוץ מדללים את המרה הצהובה ואת הדם. רוב תפקודיו של הרימון נובעים מהסדרת המרה הצהובה והשפעתה על שאר המרות והאיברים, כיוון ששיפור תפקוד מערכת העיכול הוא מפתח להסדרת פעולת הגוף. כל סוגי הרימונים מכווצים רקמות ותעלות, ובעלי אפקט מטהר. הרימון המתוק והחמוץ שניהם משתנים.
הרימון המתוק הוא בעל אופי משלשל, ורימון הבר נחשב למחזק.
ברפואה הפרסית משתמשים בפרחי הרימון, בזרעי הרימון, במיץ הרימון ואף בקליפת השורש.
הרימון המתוק מחזק את הקיבה ומזין אותה, והרימון החמוץ מועיל לתחושת שריפה בקיבה. סירופ רימון חמוץ משפר את התיאבון אצל נשים הרות ומפחית בחילות בהיריון. אבקה מן הזרעים הקלויים יעילה מאוד לחיזוק הקיבה ולטיפול במחלת הכולרה. קליפת השורש ביין הורגת תולעי מעיים מסוגים שונים.
גלי חום מוסברים ברפואה הפרסית על-ידי עליית המרה הצהובה והחמה מחלקו התחתון של הגוף לחלקו העליון. עלייה עודפת תייצר גלי חום, ושתיית מרתח או סירופ של זרעי רימון תמנע את עליית המרה. גם לתפוח ולחבוש יש איכות כזו, אך היא אינה יעילה כמו זו של הרימון.
רימון מתוק מחזק ומלחלח את החזה והלב, ושני הזנים טובים נגד דפיקות לב מוגברות (פלפיטציות). זרעי רימון עם מי גשם עוצרים שיעול דמי, אך הרימון החמוץ גורם ליובש וחוסר נוחות בחזה.
תערובת של אבקת זרעי רימון או רכז רימון עם דבש היא הרכב המועיל לתחלואים רבים. בשימוש חיצוני, רכז של רימון עם דבש מסייע להורדת נגעים שפירים מהלחמית, ולאחר שהונח מספר ימים בשמש הוא יעיל גם לשיכוך תחושת שריפה בעין. אבקת זרעי רימון עם דבש מועילה נגד דלקות אוזניים, ריפוי פצעים ברקמת האף ופצעים וכיבים בפה. למטרה זו טובה גם אבקת הזרעים לבדה.
אבקה מזרעים קלויים של רימון עם דבש יעילה לנגעי ציפורניים שונים ולכיבים ממאירים. זרעי רימון עם דבש יעילים בשימוש חיצוני לטחורים ולכיבי החלחולת, אך בלקיחה פנימית למטרה זו יש להשתמש ברימון מתוק בלבד, כיוון שהרימון החמוץ מזיק למעי.
ברפואה הפרסית, עליית חום (fever) יכולה לנבוע מקור או מחום; להורדת חום ממקור של חום, יש לרשום את הרימון החמוץ.
רימון הבר נחשב למעורר תשוקה, וכן ידוע כתרופה יעילה מאוד בשימוש חיצוני לכאבי מפרקים, לשברים, לנקעים, לפציעות שריר ולשיגדון.
ברפואה הפרסית הכבד הוא איבר חשוב מאוד. בתקופות שבהן לא היה המזון מצוי בשפע, והרעב היה איום ממשי, חיזוק הכבד היה חשוב מאוד והושם דגש רב על צמחים ומזון שיכולים לחזקו. כיום השימוש בתפקוד זה נכון לאחר ובמהלך מחלות קשות הצורכות משאבי גוף רבים. הרימון נחשב לצמח מחזק חשוב, ומחקרים קליניים שנערכו באיראן הראו כי יש לו יעילות גבוהה בהסדרת תפקודי הכבד וחיזוקו.
ניסיון מהקליניקה
הרימון נמצא מול עינינו חלק ניכר מהשנה. הוא מאותם צמחי מרפא שנדמים בעיני רובנו למזון יותר מאשר תרופה. אך אולי השניים לא כל כך שונים? שהרי מסורת משרישה את השימוש היעיל במזון כמרפא. הרימון מושרש במסורת הארץ-ישראלית כאחד משבעת המינים, אך זו לא הדגישה את שימושיו הרפואיים.
הסממן העיקרי הנמצא בשימוש בקליניקה שלנו הוא שמן זרעי רימונים. השמן מופק בכבישה קרה של זרעי הרימון, ויש לשמור אותו בבקבוק כהה ובטמפרטורה מבוקרת. שמן זרעי רימונים הפך בשנים האחרונות למוצר בוטיק פופולרי, ויש שהגדילו לעשות וארזו את השמן בקפסולות קטנות, להקל על הנטילה. אחרים ממליצים על הזלפת 3 טיפות מתחת ללשון, אך למרשם זה אין יעילות קלינית מוכחת, ובמקרה הטוב ניתן להתייחס אליו בגדר “אם לא יועיל – לפחות לא יזיק”.
על שמן זרעי הרימונים להיות בהיר, צהבהב, ללא ארומה או טעם חזק; כל חריגה מכך מעידה על איכות ירודה או על ערבוב עם חומרים נוספים. לאחר שנים של עבודה עם הסממן בקליניקה, מצאנו כי המינון היומי היעיל הוא 3–5 מ”ל ליום לכל הפחות. את השמן אנו רושמים לעיתים כסממן יחיד, ולעיתים מעורב בשמנים אחרים. הוא משמש אצלנו לטיפול במספר סוגי בעיות. לאנשים עם מזג חמים וליחתי מומלץ להשתמש לפרקים בשמן רימונים כרפואה מונעת.
זיכרון ושיטיון: ברפואה המסורתית, זרעי הרימון משמשים למניעת עלייה של המרות לחלקו העליון של הגוף, ובכך הם מונעים שקיעה במוח של מרת הליחה ובעקבותיה גם של המרה השחורה. תפקוד זה מסייע מאוד לשיפור הזיכרון ולהגדלת החיוניות, ובוודאות מפחית שיטיון ומאט את התפתחותו. לרוב, בזמן התפתחות מחלת השיטיון, הלשון הופכת סגלגלה יותר והציפורניים מאבדות מהירחים שלהן והופכות בהירות עד לבנבנות; שני סימנים אלה מעידים על ירידה בזרימת הדם. נטילת שמן זרעי רימונים משפרת בהדרגה את שני התסמינים הללו, מה שמעיד על שיפור זרימת הדם בגוף.
שיקום בעקבות אירוע מוחי: לאחר אירוע מוחי, המרות מתערבבות בצורה פתולוגית, זרימת הדם מואטת ומרת הליחה שוקעת על מערכת העצבים, מה שגורם לקור במערכת העצבים ומתבטא בקושי בתנועה, נימול וקיפאון (שלרוב יוגדר קלינית כהֵמיפְּלֶגְיה). שימוש בשמן משפר משמעותית את התסמינים.
אונקולוגיה: השמן הוא בעל איכות מזינה, ויכולתו להסדיר את המרות, לזרז הגלדה של פצעים ולחדש רקמות, כמו גם לאושש את הקיבה, הופכת אותו לשמן תומך יעיל מאוד במהלך טיפולים כימותרפיים וביולוגיים, וגם לשם התמודדות עם מחלת הסרטן ללא טיפול אחר במקביל. במצבים אלה אנו לרוב משלבים את שמן זרעי הרימון עם שמן הקצח. לשמן אין טעם רע, ולכן הוא קל יחסית ללקיחה גם בתקופות של טיפולים כימותרפיים, המשפיעות לרעה על חוש הטעם והופכות אכילה ושתייה למשימה מאתגרת. על פי מחקרים רבים, שמן זרעי הרימון הוא גם נוגד סרטן יעיל, ובכך מביא תועלת נוספת למתרפאים.
שיפור תפקודי כבד: עבור חלק מהמטופלים אשר סובלים מרמות גבוהות של כולסטרול ושומנים בדם, אנו רושמים טיפול בשמן זרעי הרימון, בליווי התאמות תזונתיות נדרשות ופעילות גופנית. אצל אנשים מבוגרים, אשר נוטלים תרופות מרשם רבות, נפגעות דופנות כלי הדם, וכתוצאה מכך הם מרבים ללקות בשטפי דם תת-עוריים, בעיקר על אמות הידיים, ואלה מהווים מטרד בריאותי וגם אסתטי. נטילת השמן עוזרת לחזק את דופנות כלי הדם ומסדירה את המילוי הקפילרי.
שיקום רירית האף והנרתיק: הריריות הרגישות באף ובנרתיק נפגעות לעיתים כתוצאה מלקיחת תרופות, מהקרנות או ממחלות רקמה. משחה משמן רימונים ודבש מסייעת מאוד להחלמת הרקמות.
משחה לפצעים מכל סוג בחלל הפה, בנרתיק ובעור
מרכיבים:
50 גרם דבש איכותי מאוד
10 מ”ל שמן זרעי רימונים איכותי
הוראות הכנה:
לערבב היטב את שני המרכיבים, ולהקפיד שהשמן יתערבב היטב בדבש. אם נשארת שכבת שמן מעל לתערובת, יש להוסיף דבש בהדרגה ולערבב עד להטמעה מוחלטת.
לאחסן בצנצנת אטומה.
מלבד שמן הזרעים, אנו משתמשים בקליניקה גם בפרחי הרימון, לשלושה מטרות עיקריות.
פרחים טריים שנקטפו עם שחר מוכנסים מיד למיצוי באלכוהול, למשך שבועיים. המיצוי משמש לטיפול בוורידים, בכאבי ורידים, בטחורים ובבעיות לב, כסממן בודד או בשילוב עם סממנים נוספים.
אבקת הפרחים היא מרכיב במשחות המיועדות לריפוי כיבים ופצעים, וכן בתכשירים לטיפול בטחורים.
הפרח היבש משולב במרתחים ובסירופים המיועדים לכיווץ כלי דם ולהנעת מחזור הדם.
זהירות
במקרים של עצירות או זיהומים חמים ודלקתיים, יש להשתמש בסממן במשנה זהירות.
ישנן תרופות ביולוגיות ואחרות שאסור ליטול עם רימונים. יש לקרוא את עלון הבטיחות של התרופות ולשים לב לכך, בעיקר בטיפולים ביולוגיים.
יש לנקוט משנה זהירות בעת שימוש ברימון כמצמת. השימוש בו בעת מחלות זיהומיות בשלב האקוטי שלהן עלול לגרום להחמרת המחלה.
אין לעשות שימוש במאמר ובתכנים הכתובים בו ללא אישור מגידי גור
