היסטוריה מפוארת, לצד ערב רב של תרבויות והיותה מרכז רוחני לשלוש הדתות המרכזיות, הפכו את מדינתנו לכר פורה להתפתחות רפואה העושה שימוש בצמחי מרפא. מהי חשיבותם של צמחי המרפא בישראל והאם נמצא אותם גם ברפואת העתיד? הצטרפו אלינו לכנס הקיץ של העמותה הישראלית לצמחי מרפא (עיל”ם), ותוכלו להשכיל רבות אודות הצמחים המקומיים.
החל מהצרי שנזכר בספר ירמיהו, שזוהה כלבנה הרפואי (Styrex officinalis), ועד המרקחת הסודית שפיתח נזיר פרנציסקאני לפני 300 שנה בירושלים ונקראה הבלזם הירושלמי – בישראל, שהיוותה צומת מרכזי של מסחר ומוקד עלייה לרגל, התפתחה מסורת עשירה של שימוש בצמחי מרפא.
במדינתנו הקטנה ניתן למצוא שפע של מעל ל-2600 צמחים שונים, כאשר לפחות 700 מהם היו בתקופה זו אחרת בשימוש רפואי רווח ועדויות לשימוש זה ניתן למצוא כבר בתנ”ך ובתלמוד. אך מעבר לקהילה היהודית, גם הבדווים, הדרוזים וערביי האזור עשו שימוש בצמחים מקומיים כמזור למחלותיהם. צמחים אלה שימשו לרפואה, במקביל לשימוש קולינרי ומניעתי.
צמחים רבים הנמצאים כיום בספרות צמחי המרפא היוו חלק מהותי בתזונה היומיומית של תושבי האזור, ושימשו גם כרפואה מונעת. ביניהם ניתן למנות את עכובית הגלגל, המרקולית המצויה, הסרפד ורבים אחרים. גם כיום, בתקופת הסתיו, יוצאים הדרוזים לאסוף את גבעולי העכובית ולהכין מהם מטעמים. הידע שעבר מדור לדור שימש לטיפול ולמניעה של מחלות שכיחות, ומאחר שבעבר נתקל האדם יותר במחלות זיהומיות, ניתן למצוא אזכורים בעיקר לצמחים נוגדי זיהום שענו על צורך זה.
במקביל, התפתחה בארץ רפואה מושכלת המבוססת על תורתו של גלנוס, כאשר אחד ממבשריה היה אסף הרופא שפרסם את “ספר הרפואות” בראשית המאה העשירית לספירה. משפיעים לא פחות היו רבי חיים ויטאל, וכמובן, הנשר הגדול – הרמב”ם. הרופאים היהודים עשו להם שם ברחבי העולם, שירתו בחצרות מלוכה וזכו להערכה. אותם רופאים לא השתמשו בלעדית בצמחים המקומיים, אלא הסתמכו על תורות רפואיות מקובלות באותה העת, ובהתאם רשמו למטופליהם גם חומרים מיובאים. לראייה, כבר בתנ”ך אנו מוצאים אזכורים לשימוש בשרף המור שאינו צמח מקומי.
גם במסורת הנזירים שהתגוררו בארצנו ועסקו ברפואה רווח השימוש בצמחי מרפא. תרופה מפורסמת כזו, הבלזם הירושלמי, פותחה לפני 300 שנים על ידי האב אנטוניו מנזאני די קונא, נזיר המנזר הפרנציסקאני בירושלים, ששימש כרופא ורוקח. הבלזם שימש בזמנו לטיפול פנימי וחיצוני במגוון רחב של בעיות בריאות, ושימושיו אוששו במחקר מודרני שפורסם בשנת 2005 בכתב העת הנחשב, Journal of Ethnopharmacology.
אם כך, ניתן לומר שבישראל התקיימו שתי רפואות מקבילות. האחת עממית, שהסתמכה על צמחים מקומיים בלבד, ושהידע אודותיה עבר מפה לאוזן ומדור לדור; ולצידה פעלה רפואה מדיצינית שעשתה שימוש גם בצמחים מיובאים המוכרים ברחבי העולם. מרבית מאותה רפואה עממית עתיקה נזנח בימינו, אך בטיול בשווקים המקומיים נמצא עדיין את אותם צמחים מקומיים דוגמת העולש והמלוחייה, הבבונג והסרפד, לצד תבלינים רבים המשמשים כצמחי רפואה לכל דבר ועניין.
בימינו, צמחי מרפא בישראל – שהיו חלק מארסנל הכלים בידיו של המטפל המקומי – אינם באים לידי שימוש מלא, זאת כיוון שחלק גדול מהצמחים לא נחקרו דיים ועל-כן לא מופיעים ברשימת הצמחים המותרים לשימוש במקומותינו. עם זאת, ובמקביל להתפתחות המחקר המודרני, גם צמחי ארצנו זוכים לחשיפה ושימושיהם המקוריים מאוששים באמצעים מהימנים.
אם תרצו לשמוע עוד אודות צמחי המרפא המקומיים ושימושיהם, הצטרפו אלינו לכנס הקיץ של עיל”ם, שיעסוק בנושא “צמחי המרפא של ישראל – עבר, הווה ואפשרי”, ותוכלו ליהנות גם מהרצאתו של גל מ. ראן בנושא “שימוש קליני בצמחים מקומיים – עקרונות מנחים ותיאור מקרה”. הכנס יתקיים ב-9/9, במרכז דוהל בתל-אביב, החל מהשעה 8:00.
הבה נערוך היכרות עם כמה מצמחי המרפא של ישראל:
מרור הגינות (Sonchus oleraceus)
מרור הגינות נפוץ ברפואה העממית של אזורנו מקדמת דנא. הוא הוזכר כצמח רפואי חשוב עוד בכתביו של פילניוס ושימש לטיפול במגוון מחלות רעלניות. בשל תכונותיו כמנקז לימפתי, ממריץ מרה ומשלשל עדין, המרור הוא צמח מובהק לטיפול במגוון מחלות על רקע רעלני, דוגמת דלקת מפרקים ריאומטית, ליקויים בתפקודי הכבד ופסוריאזיס.
עירית גדולה (Asphodelus ramosus)
היוונים והרומאים ששהו באזורנו חיבבו את העירית ונהנו לאכול את שורשיה. ברפואת הצמחים המודרנית נחשבת העירית לצמח מתמיר המותווה לטיפול במצבים רעלניים כרוניים דוגמת מחלות אוטואימונית ומחלות עור דלקתיות.
וויתניה משכרת (Withania somnifera)
הוויתניה נחשבת לאחד מצמחי המרפא החשובים ביותר ברפואה ההודית המסורתית. למרות תפוצתו הרחבה של הצמח בישראל, אין תיעוד מהימן לשימוש רפואי בשורשיו ברפואה המסורתית המקומית – אלא רק אזכור לשימוש חיצוני בעליו. ברפואת הצמחים המודרנית מקובל השימוש בשורש הצמח הן לטיפול במחלות רעלניות כרוניות והן לתמיכה נפשית וגופנית.
