יבלות – מאת ניר אברהם M.Sc

יבלות מתוארות עוד מתקופת המקרא. בספר ויקרא (כ”ב כב’) כתוב, כי בהמה הנושאת יבלת היא בעלת מום ואינה ראויה לשמש כזבח. ללא ספק, כל אחד מאתנו היה מוותר על יבלת עקשנית, אבל אין כמו יבלת עסיסית בקצה חוטמה של מכשפה לתיבול אגדת עם עתיקה…
מאמר זה סוקר את נושא היבלות בהיבט רפואי ומביא פתרונות מתחום רפואת הצמחים.

מבוא

יבלות הן גידולים שפירים של העור או הריריות, שנגרמים ע”י נגיף הפפילומה האנושי – HPV – human papilloma virus. 1-2
יבלות הן מטרד פיזי, גורמות לאי נוחות חברתית וחלקן מהוות גורם סיכון להתפתחות סרטן בצוואר הרחם. הפפילומה שייך לקבוצת נגיפי DNA, התוקפים בני אדם, יונקים וציפורים. הידבקות בנגיף מתבטאת בגידולים שפירים של העור והריריות, הנראים כמופע יבלתי לסוגיו. במקרים מסוימים גורם הנגיף להתמרה תאית ולממאירות סרטנית בצוואר הרחם, בפה, בלוע, ברקטום ובפין.3 פפילומה, כמו כל נגיף, הוא “חסר חיים” כאשר הוא נמצא מחוץ לגוף פונדקאי. בעת חדירה לגוף, לאיבר ולתא מטרה ספציפי, הוא משלב את החומר הגנטי הנגיפי לתוך החומר הגנטי של התא הפונדקאי. כך, למעשה, הופך התא האנושי ל”בית חרושת”, הפועל על פי הוראות החומר הגנטי הנגיפי. נראה כי ביטוי החומר הגנטי הנגיפי, במקרה זה, מווסת עפ”י התמיינות התא הפונדקאי.4 ההדבקה בפפילומה היא ישירה, דרך רקמת עור פגועה, המאפשרת חדירה של הנגיף והתבססותו בשכבת התאים הקרטינוציטים (keratinocytes). קיימת גם הדבקה עקיפה, בעקבות מגע עם חפצים במקומות הומי אדם, שהסניטציה בהם ירודה (שפופרת טלפון ציבורי, לדוגמה). נפוצה ביותר הדבקה עצמית והתפשטות הנגע על העור בעת גירוד, פציעה או גילוח.1-3

תמונה קלינית^1-3

עד היום בודדו 118 מינים שונים של פפילומה, אשר ניתן לחלקם עפ”י המופע הקליני שלהם (מיקום וצורת ההופעה בגוף, על פני העור או ברקמות ריריות).

• יבלת נפוצה (verruca vulgaris) עלולה להופיע בכל מקום על פני העור, ולרוב מופיעה באצבעות הידיים. צורתה מעין גבשושית כיפתית מחוספסת (מינים HPV-1,2,7).
• יבלת כף הרגל (plantar wart), מאופיינת כיבלת שטוחה וקשה בסוליית כף הרגל. (מינים HPV-1,2,4).
• • יבלת שטוחה (verruca planum), נפוצה בילדים ומופיעה על הפנים והצוואר (מינים HPV-3,10).
• יבלות באברי המין וברקטום: זוהי מחלת מין מדבקת. כ-40 מיני פפילומה גורמים למופע זה. תשומת הלב הרפואית ממוקדת במינים HPV-16,18,31,33,35,39,45, אשר גורמים להתמרה סרטנית.
• יבלות בקנה הנשימה, בפה ובגרון, מופיעות לרוב בתינוקות, אשר נדבקו מיבלות באברי המין בעת המעבר בתעלת הלידה.

בריאות הציבור⁵

יבלות עור רגילות מופיעות ב-10%-7% מאוכלוסיית העולם, ונפוצות בעיקר בגיל ההתבגרות. יבלות הן בעיית העור השלישית בשכיחותה. מנתוני מרכז המחלות, הבקרה והמניעה האמריקאי עולה, כי 20 מיליון איש בארה”ב מודבקים בנגיף, וקצב ההידבקות השנתי עומד על 6.2 מיליון איש בשנה. 23% מהיבלות נעלמות באופן ספונטני לאחר כחודשיים, 30% נעלמות אחרי שלושה חודשים, 78%-65% נעלמות תוך שנתיים. לאחרונה יצא לשוק חיסון, המספק למערכת החיסון היכרות מוקדמת עם חלבוני מעטפת הנגיף ממינים 18,16,11,6. בתגובה לכך מפתח הגוף נוגדנים ומסוגל לבלום הידבקות והתבססות של הנגיף בגוף.

פפילומה וסרטן ^1-5

12 מיני פפילומה, המועברים במגע מיני, מוגדרים כנגיפים בעלי רמת סיכון גבוהה להתמרה סרטנית. המינים הנפוצים הם HPV-16,18,31,33,39,45 . תהליך התפתחות הסרטן איטי ותלוי במידת ההתבססות של הנגיף בגוף ובמשך זמן ההידבקות. במסלול היווצרות הסרטן זוהה, כי החומר הגנטי שאותו משלב הנגיף בתא הפונדקאי, הוא אונקוגן נגיפי (גן מעורר סרטן, המשבש את מחזור חיי התא וגורם להתמרות סרטניות). כמו-כן נתגלו חלבונים נגיפיים שהם אונקופרוטאינים (חלבונים בעלי פעילות גורמת סרטן, כגון שיבוש מהלכים של חלבונים מגני סרטן, הקיימים בגופנו). האיגוד האמריקאי לסרטן קובע, כי מבין 9,700 מקרי סרטן צוואר הרחם שאובחנו בשנת 2006, 70% התפתחו בשל הידבקות במיני פפילומה. מעריכים כי הידבקות במיני הנגיף גורמת ל-90% ממקרי סרטן הרקטום, 40% ממקרי סרטן ריריות המין הנשיות, סרטן וגינלי וסרטן הפין ו-12% ממקרי סרטן הפה והלוע. נגיף הפפילומה נמצא בקטגוריית המחלות המועברות במגע מיני, ובמדינות רבות הנתונים מעוררים דאגה. ההערכה הכוללת בארה”ב היא, כי לאישה פעילה מינית עד גיל 50, יש 80% סיכוי להידבק בנגיף.

אבחון^1-3

רופא עור מבצע אבחון עפ”י מיקום, צורה ומופע היבלת. לעתים יש צורך באבחון היסטולוגי כדי לשלול פתולוגיות אחרות. אבחון נשאות לנגיף מתבצע בבדיקת דם בשיטות של ביולוגיה מולקולרית, לאיתור הימצאות DNA נגיפי.

טיפול^1-3

טיפול ביבלות מביא בחשבון גורמים חיסוניים, גיל המטופל, מיקום היבלת ומשך זמן התבססותה בגוף. נראה כי יבלות עשויות להיעלם ספונטנית ומנגד – להתבסס בעקשנות בגוף המארח אותן. אין כיום גישה אחידה לטיפול ביבלות, הן ברפואה הקונוונציונלית והן ברפואת הצמחים.

• שיטות טיפול הרסני (destructive therapy): הסרה כירורגית בגרידה או בצריבה של היבלת; צריבה כימית בתרכובת כסף חנקתי; צריבה כימית בחומצה סליצילית (החומצה ממיסה את תאי היבלת, הורסת תאי אפידרמיס הנגועים בנגיף ומעוררת תגובה חיסונית מקומית); טיפול ברעלן cantharidin (רעלן המופק מחיפושית, ובמגע עם העור הורס את האפידרמיס ויוצר שלפוחית); טיפול בהקפאה (cryotherapy) (הרס מופע היבלת בחנקן נוזלי, בטמפ’ 196°C-, ויצירת דלקת מקומית רצויה); טיפול במים חמים (שפשוף מתמשך במים בטמפ’ 48°C); טיפול בפלסטר חם; טיפול משולב אולטרה-סאונד וחום; טיפול ברדיו-תרפיה; טיפול בקרינת אינפרא-אדום; הסרת יבלות בלייזר.
• שיטות טיפול קוטלות נגיפים (virucidal therapy): השיטות המופיעות בספרות כוללות שימוש בתרכובות כימיות, אשר רובן קוטלות את הנגיף – אך גם פוגעות בתאי האפידרמיס.
• שיטות טיפול ביוכימי, המשבשות חלוקת תאים (antimitotic therapy): שיטות לא מקובלות, וכוללות מריחה או הזרקה. אחד החומרים בשיטה זאת הוא podophyllin, המופק מהצמח (Podophyllum peltatum – Mayapple). אינדיאנים משבט פנובסקוט, בצפון מזרח אמריקה הצפונית, השתמשו בעבר בצמח זה להסרת יבלות.
• שיטות טיפול אימונולוגיות (immunotherapy), לעירור נקודתי או כללי של המערכת החיסונית: נטילת אבץ (10 מ”ג/ק”ג ליום) כתוסף תזונה בעל השפעה על המערכת החיסונית; טיפול מקומי בחומרים מעוררי אלרגיה (contact sensitizers); הזרקה נקודתית של אינטרפרון.
• שיטות טיפול משולבות: שיטות משולבות מראות שיעורי הצלחה גבוהים יותר. דוגמה נפוצה: צריבה בחנקן נוזלי משולב עם 5% Imiquimod (מוצר מעורר מערכת חיסון) ועם חומצה סליצילית.
• שיטות טיפול אלטרנטיביות: היפנוזה / אוטוסוגסטיה; מיצוי שום בכלורופורם; שיטת הפלסטר האטום (חבישת היבלת בפלסטר אטום למשך שישה ימים וטיפול מתמשך לאורך חודשיים).

גישות וטיפול ברפואת צמחים

סקירת ספרות ברפואת צמחים מצביע על גישת טיפול חיצונית של הרס מופע היבלת וכן שימוש בצמחים בעלי פעילות מעוררת חיסון ונוגדת נגיפים.
שימוש בשרף, חלב או נוזל הזולג מצמח לאחר שבירתו מקובל ביותר. תכולת נוזלים אלו כוללת חומרים/אנזימים פרוטאוליטיים (מעכלים), חומרים מגרי וצורבי עור וחומרים קוטלי נגיפים.

סקירת הרבליזם קליני

הרופאים האקלקטיים דיווחו על הצלחת הטיפול ביבלות החל משנת 1862 וציינו בעיקר שימוש בצמחים:

תויה (Thuja occidentalis)
צורית (Sedum acre) (משפחת הטבוריתיים), אזכור מצומצם.
סנגווינריה (Sanguinaria canadensis)
כלידוניום (Chelidonium majus)
בשנת 1911 פרסמו האקלקטיים מאמר רפואי המתאר הפקת חומצה סליצילית מצמחים וטיפול להמסת יבלות.6

K. Bone מציג בספרו: 7Clinical Guide to Blending Liquid Herbs, גישה אתנובוטנית מדעית, ומציין את הצמחים:
תויה (Thuja occidentalis)
כלידוניום (Chelidonium majus)

J. Duke מציג בספרו: 8The Green Pharmacy, גישה אתנובוטנית מדעית, ומציין את הצמחים:
שדר (Betula spp.)
סנגווינריה (Sanguinaria canadensis)
כלידוניום (Chelidonium majus)
שינן רפואי (Taraxacum officinale)
תאנה (Ficus carica)
אסקלפיאס (Asclepias spp.)
ערבה (Salix spp.)
תויה (Thuja occidentales)
ריחן – בזיליקום (Ocimum basilicum)

4 C. Hobbs מציג בספרו: 9Handbook for Herbal Healing, פילוסופיית טיפול מזרחית / מערבית ומציע פורמולה לנטילה פנימית בגישה מעוררת חיסון נוגדת נגיפים:
קיפודנית – אכינצאה (Echinacea spp.)
חותם זהב (Hydrastis canadensis)
ליגוסטיקום (Ligusticum porteri)
אנמופסיס (Anemopsis californica)
ארליה (Aralia californica)
זנגביל (Zingiber officinale)

D. Hoffmann מציג בספרו: 10Medical Herbalism גישה הוליסטית מדעית ומציע:
תויה (Thuja occidentalis)

M. Tierra מציג בספרו: 11Planetary Herbology, פילוסופיה מערבית, סינית, הודית. הוא מציין את הצמחים:
קיקיון (Ricinus communis)
פודופילום (Podophyllum peltatum)
כלידוניום (Chelidonium majus)
סרפד הכלב (Urtica urens)
סנגווינריה (Sanguinaria canadensis)
טללית עגולת עלה – דרוזרה (Drosera rotundifolia)
נורית (Ranunculus bulbosus)
אשחר (Rhamnus cathartica)
ברוצאה (Brucea javanica)

סקירה אתנובוטנית

סקירת ספרות אתנובוטנית מראה שימוש בעשרות צמחים מפרישי ריר או נוזל סמיך. שימוש בנוזלים הזולגים מהצמח בראיית דוקטרינת החתימות מאופיין בדרך כלל לפי צבע הנוזל (נוזל צהוב לדוגמה משפיע על הכבד והמרה). בראייתי דרך משקפי החתימות נוזל הזולג מצמח מציין עודף, כך גם ניתן לתאר יבלות כ”מצב עודף” בגוף.
אתנובוטניקה רוסית מציינת שימוש בנוזל החלבי (latex) המופרש משורש שינן רפואי (Taraxacum officinalis), ושימוש במוהל של כלידוניום 13.(Chelidonium majus)
אתנובוטניקה אינדיאנית מציינת שימוש בתויה (Thuja occidentalis) ובצ’פראל 14.(Larrea tridentate) לאחרונה פורסם כי ליגנן המופק מצ’פראל, משבש מסלול ביוכימי של הנגיף ובכך משתק ייצור חלבון נגיפי משרה סרטן.15

נ. קריספיל מציג בספריו צמחים מקומיים המכילים נוזל לשימוש חיצוני:16
חלבלוב מגובשש (Euphorbia hierosolymitana).
שינן עבה-שורש (Taraxacum cyprium) .
פיקוס התאנה (Ficus carica) .
מרור הגינות (Sonchus oleraceus).
מרקולית מצויה (Mercurialis annua) – סחיטת מוהל הצמח.
עירית גדולה (Asphodelus ramosus) – כתישת השורש.

סיכום הצמחים הנפוצים

(טיפול חיצוני בלבד):
תויה, כלידוניום, סנגווינריה.10,17-20

תויה (Thuja occidentalis)

צמח ממשפחת הברושיים. מקור השם מיוונית והוא מתאר שימוש לשריפה ולהעלאה של קורבנות. השימוש הרפואי הוא בענפים צעירים.
רכיבים פעילים: שמן נדיף 4%-1% (המכיל חומרים שונים, לדוגמה, thujone), פלבונואידים, רירה (mucilage) וטאנינים.
פעילות רפואית: קוטל חיידקים, נגיפים ופטריות. מכייח מרגיע (relaxing expectorant), אלטרטיב.
התוויות נגד: היריון והנקה.
הצמח ניתן במינון נמוך בשל רעילות thujone כגורם אפילפסיה וכבעל פוטנציאל פגיעה בכבד.

כלידוניום (Chelidonium majus)

צמח ממשפחת הפרגיים. מקור השם מיוונית ומשמעותו סנונית, מכיוון שהפריחה מתחילה עם הגעת הסנוניות ומסתיימת עם לכתן. לרוב משתמשים בחלקי הצמח העליים בזמן פריחה. תכונה בולטת של הצמח היא הפרשת נוזל כתום אדמדם, הזולג לאחר ביצוע חתך בצמח. נוזל זה הוא בעל ריח דוחה וטעם נוראי, הוא צורב את העור ומכתים אותו מאוד.
רכיבים פעילים: אלקלואידים מקבוצת איזו-קווינולין (chelidonine, coptisin, sanguinarine). אלקלואידים אלו הינם מגרי עור. הצמח מכיל אנזימים מעכלים (פרוטאוליטיים).
פעילות רפואית: כולרטי וכולגוג (ממריץ ייצור והפרשה של מיצי מרה), נוגד עווית, נוגד נגיפים בטיפול מקומי. הצמח ניתן במינון נמוך.
התוויות נגד: היריון והנקה או היסטוריה של מחלת כבד (תועדו מקרים של פגיעה כבדית שיוחסו לאלקלואיד האיזוקווינוליני קופטיזין. עם זאת, הצמח ידוע כספציפי לטיפול במחלות כבד וכיס מרה). שימוש ממושך גורם נזק לכבד.

סנגווינריה (Sanguinaria Canadensis)

שייך למשפחת הפרגיים. שמו הלטיני ושמו האנגלי (Bloodroot) מעידים על שורש בעל צבע אדום, ששימש את ילידי אמריקה לצביעת גופם. הרכיבים הפעילים כוללים אלקלואידים מקבוצת איזו-קווינולין, בעיקר sanguinarine. אלקלואיד זה הוא מגרה עור. הצמח מכיל אנזימים מעכלים (פרוטאוליטיים).
פעילות רפואית: מכייח ממריץ (stimulant expectorant), נוגד עווית, מעורר הקאה, מעורר פעילות לבבית, פעילות נוגדת נגיפים וגידולים בשימוש מקומי. בשל רעילותו היחסית, הצמח ניתן במינון נמוך ביותר. האינדיאנים בצפון אמריקה טיפלו ביבלות ע”י הנחה של פרוסות שורש טריות, ישירות על היבלת, למשך מספר ימים. ברפואת הצמחים הקלינית המודרנית, מקובל להשתמש בתמיסה המופקת משורש יבש, ע”י צביעת היבלת מספר פעמים ביום לתקופה של כחודש ימים.
התוויות נגד: הריון והנקה.

שמנים נדיפים

שמנים אתריים מגרי עור ובעלי פעילות אנטי-ויראלית יכולים לסייע בהסרת יבלות. שמנים אלו יופיעו בקבוצות המכילות אלדהידים (Melissa, Citronella), קטונים (Thuja), פנולים (Thyme, Oregano), פניל-פרופאן (Clove), אלכוהולים (Tea-tree), טרפנים (Lemon).

סיכום

סקירת ספרות רפואת הצמחים מצביעה על שימושים עתיקי יומין בצמחים לטיפול בנגע היבלות. הגישה המקובלת היא טיפול חיצוני עם נוזל המופק מצמח לאחר חיתוכו. מגוון הצמחים מייצג מגוון תרבויות, אשר התפתחו תוך שימוש בצמחי רפואה מקומיים. מעניין לדמיין את האינטואיציה הראשונית שהובילה לשימוש במוהל צמחים לטיפול ביבלות. השילוב בין אינטואיציה והתבוננות לבין המחקר המדעי המודרני, מספק הסבר ונותן תוקף מדעי לשימוש המסורתי בחומרים צמחיים לחיסול יבלות.