ברפואה האירופית המסורתית הוא נחשב לצמח חם ויבש, בעל סגולות ריפוי מופלגות. מערכות הנשימה והעיכול הן אזורי הפעילות העיקריים שלו והוא מתאים בעיקר לילדים ולטיפוסים פלגמטיים וחלשים
המאמר התפרסם ב- Journal of the American Herbalist Guild, volum 5, No.2, Fall-Winter 2004 p 29-35
קשה למצוא צמח עם יותר סגולות
(165, 1740) Sir John Hill
הטיון (Inula helenium) שייך למשפחת המורכבים, ומקורו באירופה ובאסיה. הוא גדל בגינות צפון אמריקה, ומדי פעם מתאקלם שם. איני בטוח לאיזו סביבה אקולוגית הוא מתאים ביותר. משמעות שמו הלטיני היא “הלנה של השדות”, והכוונה היא לאמונה עתיקה שהצמח גדל במקום בו זלגו דמעותיה של הלנה מטרויה כאשר נחטפה. החלטתי לשאול מקומי אירופי על אודות מקום גידולו האמיתי של הצמח. דוד הופמן השיב: במקום נפילת העצים ביער.
ברפואה היוונית סווג הטיון כצמח חם ויבש בדרגה שלישית. התכונות המיוחסות להגדרה זו מצביעות על יכולתו לפתוח את נקבוביות העור, לשחרר זיעה (חם – דרגה ראשונה); לדלל נוזלים כדי להובילם החוצה דרך הנקבוביות ותעלות הניקוז (חם – דרגה שנייה); ולעורר את החום הפנימי כדי להוביל תוצרי פסולת אל פני השטח (חם – דרגה שלישית). הצמח גם מניע נוזלים תקועים בגוף (יבש – דרגה שלישית).
מחקר שנערך בסוף המאה התשע עשרה הצביע על תכונותיו כאנטיספטי וכאנטי-חיידקי (רוב הצמחים החמים בדרגה שלוש שייכים לקטגוריה הזאת). הצמח שימש כחבישה בניתוחים כירורגיים, ונחשב ליעיל נגד שחפת. (Grieve, 1931, 281; Locke, 1895). לפי מחקר עדכני שבדק את הרכבו הכימי, מכיל הטיון כמויות גדולות של אינולין (עד 44%), מוצילגים, שרף, סטרולים, טרפנוידים וססקוטרפנים מרים וכן שמנים נדיפים (עד 4%) (Menzies-Trull 2003).
טעמו של הצמח חזק, כפי שיודעים רבים מבין ההרבליסטים. ד”ר כריסטופר (1976, 374) סיוג אותו כחמצמץ, מר וחריף. הוא גם מחמם, מעורר וארומטי. הוא פועל על ריריות הסמפונות ודרכי העיכול. הוא מטפל בדלקת חיידקית ועל פי המרפאים האקלקטים נחשב למתאים במיוחד למצבים המאופיינים בליחה כבדה, עבה, צהובה עד ירוקה, אותה הוא מתמיר לליחה לבנה או שקופה. החומרים המרירים מגנים על הקיבה מפני בעיות עיכול, הנגרמות מליחה שנבלעה.
לידיעתי, אלה שזקוקים לטיון (ELCAMPANE), (ילדים לרוב), נמנים בדרך כלל עם מי שסבל לאחרונה מדלקת סמפונות כרונית מלווה בזיהום של אזור הריאות העליון, אשר יצר כמות גדולה של ריר. זהו מרפא מעולה לאסטמה שמקורה בדלקות סמפונות חוזרות ומחמירות. הצמח ינקה את הצטברות הליחה בין אם הילד או האדם נוטל אנטיביוטיקה ובין אם לאו. הוא מומלץ לשימוש כאשר הצטברות ליחה צהובה או ירוקה סותמת את הסינוסים.
האלקמפן מוכר לעיתים בשם “עשב אל-גלד” (scabwort). תמיד סברתי שהשם מרמז על יכולתו של הצמח לרפא גלד, אך למדתי מההרבליסטית ג’ניפר טאקר מהקולג’ הלאומי של פנסילבניה, שמורתה, אבלין דנוק, השתמשה בו דוקא על גבי בשר חשוף הממאן להגליד. הזדמן לי מאז לאמת עובדה זו.
ברנט דיביס מנאשוויל, טנסי, סבור שלאלקמפן השפעה מיוחדת על הרקמה הלימפטית. ברנט מצביע בעיקר על זו שבמעיים. הוא ממליץ על שימוש בצמח במקרים של ספיגה בעייתית דרך בלוטות הלימפה. הכמות הגדולה של אינולין בצמח מראה שאלקמפן הוא מזין ומשקם ומועיל במקרים של תזונה וספיגה לקויות. האינולין הוא עמילן שאינו מעורר שחרור אינסולין, ובכך מבטיח שחרור סוכר מהדם לשרירים ולגפיים. זהו מקור תכונתו כצמח מחזק.
ווילים סלמון (1710) המליץ על הצמח לשיקום חולי שחפת; דורוטי היל (1988) ממליצה עליו לרזים, לגיבנים ולחיוורים שתזונתם לוקה בחסר. לעתים קרובות לוקים אנשים אלה גם במערכת חיסון חלשה. ד”ר כריסטופר (1976, 374) מתווה אותו לשימוש במצבים דומים: תת-תזונה, רככת, אי ספיקה הורמונלית, חולשה עצבית, ילדים חלשים ומצב החלמה. אני זוכר מקרה של ילד קטן, חיוור, חולה בדלקת סמפונות עם נפיחות מתחת לעיניים – סימן לאנרגית כליות חלשה ורמת אנרגיה ירודה. הטיון פעל מיידית כנגד קור במערכת הנשימה העליונה שלו. מצד שני, הבחנתי כיצד משפיע אלקמפן כממריץ חזק על לחות בקרב טיפוסי קאפה* הפלגמטים, הסובלים מתקיעות בבלוטות הלימפה.
סלמון (1710, 332) השתמש בשמן המזוקק של הצמח ונימק את הבחירה במילים:
נוזל זה משמר את כל סגולות הצמח, על מהותו ורוחו. יש בו את מעלות האקסטרקט הנוזלי, התמצית, האבקה, והמשרה האלכוהולי. הוא יכול לשמש במקום כל אחד מהם בהיותו חזק יותר מהם. הייתה לי הצלחה גדולה עמו בשימוש להקלת הלידה ולאחריה. הוא משמש גם כזרז לידה: מרפא מרה שחורה והתקפי היסטריה.
אך הניסיון הטיפולי היחיד שלי איתו כתרופה לנשים הוא בטיפול בהפרשות וגינליות.
עוד מתאר סלומון (1710, 332):
שמן זה המופק מאינולה הוא מרשם מעולה לטיפול בשיעול, התקררות, נזלת, צרידות, קוצר נשימה וצפצופי נשימה וכמו-כן מטפל בכאבי בטן ומעי. יש לקחת שש עד עשרים טיפות שמן מומסות בסוכר אשר לבסוף נלקחות עם יין איכותי. הפעילות מתבטאת בפתיחת חסימות בכליה, במרה וגירוי חזק של מערכת השתן.
סלמון ממשיך ומציין (1710, 332) כי:
אין טוב מהשמן הזה לטיפול בשיעול, בהתקררויות, בהצטננויות, בצרידות, בנשימה כבדה, בקוצר נשימה ובקשיי נשימה – כמו גם בכאבי קיבה או מעיים. המינון הרצוי נע בין שש טיפות עד 14 ואפילו 20. יש לטפטף אותו קודם מעל סוכר לבן ולערבב היטב; אחר כך יש לערבב את הכול בכוס של יין עשיר ואיכותי, ולשתות את הנוזל. הוא פותח חסימת כליות ושלפוחית השתן וגורם לשיתון רב.
ברפואה המסורתית באירופה משתמשים בשורשי הצמח, אך בסין משתמשים בפרחים לאותם סימפטומים בסמפונות (בנסקי, 1986). ניתן לרכוש את השורשים בחנויות, אך מוטב לקטוף אותו טרי מהגינה. (Hill,1740, 165)
* הקאפה היא אחד משלושת הכוחות\טיפוסים ברפואה ההודית המסורתית (איור-ודה).
