סקירה בסדרת “גדולי המרפאים”
מאת רועי ברדע
שם: היפוקרטס מקוס
תקופה: המאה ה-5 לפנה”ס
תרומה עיקרית: שבועת הרופאים / הפרדת הרפואה מהכישוף
המוטו שלו: “ראשית, אל תזיק” (Primum non nocere)
מעטים הרגעים שבהם ההיסטוריה משנה כיוון בלי רעש, בלי קרב ובלי הצהרה. הרגע הזה התרחש ביוון העתיקה, ברגע שבו רופא יווני העז לומר שמחלה איננה קללה, שהגוף אינו שדה קרב של האלים, ושאפשר להבין את הסבל האנושי בלי לפנות לשמים, שהמחלה היא תהליך טבעי, והרופא איננו מושיע אלא מלווה. באותו רגע נולדה הרפואה כפי שאנו מכירים אותה, ואת הרגע הזה התחיל אדם בשם היפוקרטס.
היפוקרטס, הנחשב במסורת המערבית ל“אבי הרפואה”, נולד סביב שנת 460 לפנה״ס באי קוס שביוון, אזור שהיה באותה תקופה מרכז רפואי פעיל ובעל מסורת ארוכה של רפואה מקומית הקשורה בפולחן לאל אסקלפיוס, אל הרפואה.
בתקופה זו מחלות נחשבו לעונש אלוהי או לגזירת גורל והתרופה לכל המחלות הייתה להתפלל לאלים שונים על גורלך. היפוקרטס הציע מהפכה שקטה אך עמוקה: מחלה איננה פעולה של כוחות עליונים אלא תהליך טבעי שיש לו סיבות, מהלך וחוקיות, ולכן ניתן לחקור אותו, להבין אותו ואף להשפיע עליו, לא בכוח אלא בהבנה וידיעה. מכאן נולדה הרפואה כתצפית, כחשיבה ומשמעת מקצועית (שבועת היפוקרטס) ולא ככישוף ומעשה האלים. בעצם, היפוקרטס היה הראשון בתקופתו שהפריד בין הרפואה לאלים.
בלב תפיסתו עומד רעיון הטבע, ה – Physis, כלומר הגוף נתפס כישות חיה וחכמה השואפת לאיזון, מחלה איננה אויב אלא סטייה זמנית מן הסדר, והרופא איננו זה שמרפא בפועל אלא מי שמזהה את כיוון פעולת טבע האדם ומסייע לו לחזור לאיזון. לעיתים באמצעות תזונה, צמחי מרפא, לעיתים באמצעות מנוחה, חימום, קירור או ניקוז, ולעיתים דווקא באמצעות הימנעות מהתערבות, מתוך הבנה שהתערבות מיותרת עלולה להזיק יותר מאשר להועיל.
אחד הרעיונות המרכזיים המזוהים עם המסורת ההיפוקרטית הוא תורת ארבע המרות: דם, ליחה, מרה צהובה ומרה שחורה. המרות מקושרות ליסודות הטבע: אויר (מרת הדם), אש (מרה צהובה), מים (ליחה), אדמה (מרה שחורה). לפי תפיסתו של היפוקרטס בריאות נתפסת כאיזון דינמי ביניהן, וחולי כעודף, או חוסר, או קלקול של אחת מהן. אך הליחות אינן רק נוזלים פיזיים, הן מפתח להבנת המזג, האופי, התגובה הרגשית והפיזיולוגית של האדם, וכך נוצר חיבור עמוק בין גוף לנפש, בין עונות השנה, אקלים, גיל, תזונה ואורח חיים. הרפואה חדלה להיות כללית והופכת מותאמת לאדם המסוים העומד מול הרופא.
רופאים היפוקרטיים תיעדו חולים לאורך זמן, בחנו חום, שינה, יציאות, כאבים, שינויים בהתנהגות ובמצב הרוח, ולמדו לזהות דפוסים ומהלכים. מכאן נולד רעיון הפרוגנוזה, היכולת לא רק להגיב למחלה אלא להבין לאן היא מתקדמת. זו רפואה הרואה תהליך ולא אירוע בודד.
לצד ההבנה הקלינית, היפוקרטס הניח יסוד אתי עמוק. שבועת היפוקרטס איננה סמל בלבד אלא ביטוי לתפיסה שלפיה הרפואה מחייבת אחריות מוסרית, אי גרימת נזק, שמירה על סודיות ונאמנות למטופל. האתיקה איננה תוספת לרפואה אלא תנאי לעצם קיומה. עיקרון זה ליווה את הרפואה דרך גלנוס, דרך הרפואה האסלאמית הקלאסית ואבן סינא, הרמב”ם ועד יסודות האתיקה הרפואית המודרנית.
השפעתו של היפוקרטס חצתה גבולות של תרבות וזמן, כתביו תורגמו, פורשו והוטמעו ברפואה הרומית, הפרסית והאירופית של ימי הביניים, רופאים כמו גלנוס אבן סינא , אסף הרופא ועוד, ראו בו מקור סמכות, והפכו את עקרונותיו לבסיס הרפואה הקלאסית במשך יותר מאלף שנה. במובן זה היפוקרטס איננו רק אבי הרפואה המערבית, אלא אבי דרך החשיבה הרפואית עצמה, רפואה הרואה את האדם השלם בתוך טבע חי ומשתנה, ופועלת בהרמוניה עם החוקים ולא נגדם.
מקורות :
Heinrich von Staden
“Hippocrates and the Theory and Practice of Ancient Medicine.”
ב־The Cambridge Companion to Hippocrates.
Cambridge University Press, 2018.
Mark Schiefsky
“Hippocrates.”
Stanford Encyclopedia of Philosophy, 2018
Jacques Jouanna
Hippocrates.
Johns Hopkins University Press, 1999.
(ספר מונוגרפיה)
Vivian Nutton
Ancient Medicine.
Routledge, 2004.
ספר לימוד ומחקר אקדמי
