הטיפול בטחורים על פי תורת הרפואה הרומית-ערבית בימי הביניים – מאת יעל בוכמן Ph.D

בבסיס תורת הרפואה הקדומה עמדה תורת ארבעת היסודות: אש, אוויר, מים ואדמה, שמהם מורכבים העולם וברואיו. גוף האדם, המזונות שהוא צורך והאוויר שהוא נושם, מורכבים מיסודות אלה. ארבעת היסודות מתקיימים באיזון ומתבטאים בארבע תכונות: חום, יובש, קור ולחות. תכונות אלה ערוכות בזוגות ויוצרות את כוחו של היסוד: כוח האש הוא חם ויבש, כוח האוויר הוא חם ולח, כוח המים הוא קר ולח וכוח האדמה הוא קר ויבש. כל תופעות היקום: חי, צומח ודומם, הן תערובת של ארבעת היסודות על תכונותיהם, בכמויות וביחסים שונים. תערובת זו היא המקנה לתופעה את המזג: כשהאש שולטת המזג הוא חם, כשהמים שולטים המזג הוא קר, כשהאדמה שולטת המזג יבש וכשהאוויר שולט המזג הוא לח. לכל אדם יש מזג אישי משלו, שקיבל בתורשה, אך המזג עשוי להשתנות בהתאם לגורמים חיצוניים כגון אקלים, מקצוע, גיל או מין.

בכל בעלי החיים, ובכללם האדם, קיימות ארבע ליחות (humor = נוזל או לחות) המותאמות ליסודות העולם: דם¹(מותאמת ליסוד האוויר), ליחה לבנה (מותאמת ליסוד המים), ליחה צהובה (מותאמת ליסוד האש) וליחה שחורה (מותאמת ליסוד האדמה). המזיגה בין הליחות והרכבן היחסי בגוף משתנים מאדם לאדם. הבריאות מבוססת על איזון הולם בין ארבע הליחות ותכונותיהן. כאשר איזון זה מופר נגרמת מחלה. מאחר שלכל אדם איזון ליחות ייחודי, הוא מטופל בהתאם למזגו האישי.

הרופאים הקדומים הקדישו חיבורים רבים לשמירת הבריאות (רפואה מונעת), שמטרתה – שמירת האיזון בין ארבע הליחות. אחד העקרונות החשובים בשמירת הבריאות היה תזונה נכונה. לדעתם, הסיבה העיקרית למחלות, ובין היתר למחלות והפרעות מערכת העיכול, היא תזונה בלתי נכונה והפרשות שלא כסדרן, כלומר, תזונה שאינה מתאימה למזג האדם, הרגלי אכילה פגומים, תת-תזונה או עודף תזונה והיעדר פעילות גופנית מספקת. ר’ נתן בן יואל פלקירה² כתב על כך את הדברים הבאים:

צריך האדם שיאכל השיעור המספיק לו לשמור בריאותו והוא כדי מחייתו, ודי לו בזה השיעור לא יביא לידי חוליים רעים. וזו היא הנהגת האדם שהוא אדם על האמת, לא כמו הסכלים שאין להם הפרש על הבהמות, הממלאים כריסם ועובדים בטנם והם שטופים במאכל כחזירים ובהמת יערים, ואוכלים בלי שיעור עד שיתמלא כריסם ולפעמים מקיאים אותו….³

תזונה לקויה ואי הפרשה סדירה של ה”מותרות” – רכיבי המזון שלא עוכלו, הם בין הגורמים העיקריים למחלות.⁴

מחלות דרכי העיכול הנפוצות הנזכרות בספרות הרפואית הקדומה הם טחורים, פיסורה (סדקים בפי הטבעת), שלשולים, כאבי בטן, תולעים בבטן, עצירות וצרבת. מפאת רוחב היריעה נקדיש מאמר זה לטחורים בלבד.

טחורים (Hemorrhoids, piles)

טחורים הם ורידים בולטים (דליות) בדופן פי הטבעת, או בחלק התחתון של החלחולת (rectum). כתוצאה מלחץ הם מתמלאים בדם ומתנפחים, לעתים עוברים תהליך דלקתי ולפעמים מדממים.

רופאי ימי הביניים ידעו להבחין בין טחורים חיצוניים, שבולטים מחוץ לפי הטבעת, לבין טחורים פנימיים בחלחולת, שאינם בולטים. באין אמצעי אבחון, נכללו בכלל הטחורים הפנימיים גם גידולים שפירים וממאירים.

בספרו ברפואת הטחורים כותב הרמב”ם5, כי הסיבה לטחורים היא הזנה לא נכונה ועיכול לא שלם. לצד פירוט מערכת הכללים לעיכול נכון (כמות, איכות, סדר וזמן אכילה), מובא פירוט של תרופות שונות לטיפול בטחורים. להלן אחדות מהתרופות הנזכרות בספרו ובחיבורים רפואיים נוספים מימי הביניים:

תרופות משלשלות

את סממני המרפא המשלשלים ערבבו עם סממני מרפא המסייעים בפעולת השלשול מצד אחד אך מונעים את נזקיו מצד שני.

צמחים לדוג’

רחיצת הטחורים במשרה

צמחים לדוגמה

• כרפס (Apium sp.)
• כרכום (Crocus sativus)
• כרוויה קופטית (Carum copticum)
• בוצין9(Verbascum sp.)
• כמון (Cuminum cyminum)
• אזוב מצוי 10(Majorana syriaca)

פתילות / משחה

פתילות (שהוחדרו לפי הטבעת) שימשו לטיפול בטחורים פנימיים; משחה שימשה לטיפול בטחורים חיצוניים. שני המוצרים הכילו שמנים שונים כמו שמן שומשום, שמן אגוז, שמן זית, שמן אלה (Pistacia sp.), מעורבים בשעווה ומשרות צמחים. החולה ישב על המשחה כדי שתיספג פנימה.¹¹ להלן תיאור מחיבורו של ר’ חיים ויטאל:¹²

לטחורים תטגן בכוזאס [שבלול] הנק’ שבלול בשמן שמשמן¹³  ואח”כ שים מעט שעוה [דונג דבורים] משח ערב ובקר. ד”א [דבר אחר] שים חלמון ביצה* על בגד [בד] א’ ופזר עליו בכ’ור ג’אולי [לבנה הודי (Styrax benzoin)].¹⁴מאובק ותשב עליו כנגד נקב פי הטבעת עד שיובלע הם תוך הנקב הנז’ במקום הטחורים.¹⁵

זריית אבקות מרפא

לאחר רחיצת הטחורים במשרת צמחים כנ”ל, הומלץ להשתמש באבקה. לדוגמה: אבקה מקליפות גרעיני אפרסקים כתושות, כנזכר בחיבורו של ר’ חיים ויטאל:

לטחורים. קח גרעיני האפרסקים ותסיר האוכל שבתוכם וכתוש קליפות הגרעינים מאד ותעבירם בנפת קמח דק. ותבשל אזוב [אזוב מצוי (Majorana syriaca)]¹⁶  וקומינו רוסטיקו הנק’ כמון קירמאני¹⁷ במים היטב. ורחוץ הטחורים במים הנז’ אחר שתעשה צרכיך, ואח”כ תזרה עליהם האבק הנז’. כה תעשה פעם א’ בשבוע על הפחות. ויקל כאבם גם אפשר שיוסרו לגמרי **.¹⁸

ייבוש הטחורים בעשן

שורפים זרעי צמחים, דוגמת:

• שום כרתי, כרשה (Allium porrum)
• חנטל – אבטיח הפקועה (Citrullus colocynthis)
• רוטא – פיגם (Ruta)
• תלתן*** – גרגרנית החלבה – (Trigonella foenum-graecum)

הרמב”ם מסביר את דרך עישון הטחורים:

ותואר העישון (לזה החולי) שיחפור חפירה בארץ, וישים בה אש מפחם, ויכסה החפירה בקערה גדולה של חרס ויכפה אותה על החפירה. ותהיה תחתית הקערה נקובה כשיעור אגוז, וישים בגד סביב הקערה מעל הארץ עד שלא יצא דבר מן העשן כי אם מנקב הקערה. וכאשר יעלה העשן, ישב האדם על הקערה ויקיף הבגדים סביבו, ויוריד עגול פי הטבעת כל כמה שיוכל. וכאשר ירגיש בעשן שכלה, יקום וישליך דבר אחר [יקום וישליך זרעים חדשים], וישוב וישב שם על מושב הקערה כאשר עשה ראשונה. יעשה כן ג’ פעמים רצופים בשעה אחת. וכן יעשה בכל שבוע פעם אחת.¹⁹

העיסוק הנרחב בטחורים בספרות הרפואית של ימי הביניים, מעיד על שכיחות התופעה גם בימי קדם. לטיפול התרופתי, שמקצת ממנו הוזכר לעיל, נלווה גם טיפול כירורגי, שכלל הקזת דם מהוורידים הנפוחים וחיתוכם. בסיכום לספרו ‘ברפואת הטחורים’, חוזר הרמב”ם ומדגיש, כי לטיפול בטחורים דרוש, כמו בכל מחלה, טיפול בגוף כולו הנשען על דיאטה מתאימה. ההחלטה באיזה שיטת טיפול לנקוט, צריכה להתקבל רק לאחר התייעצות עם רופא. הצעתו היא להימנע מכל טיפול פשוט הכתוב בספרים וזו גם המלצתי.

• לחלמון הביצה במקרה זה שני שימושים:

1. מרכיב משחתי המסייע בהספגת סממן המרפא העשוי משרף כתוש של לבנה רפואי.
2. החלמון מתקשה ואוטם את האזור הפצוע.הבד שימש כגזה. **הסבר: להקלת כאבי הטחורים תכין אבקת ריפוי מקליפות גרעיני אפרסק כתושות דק דק ומסוננות במסננת עדינה במיוחד. לפני פיזור האבקה על הטחורים תשטוף אותם במשרה אזוב (מוכר בתכונות החיטוי שלו) וכמון קירמאני [ ככל הנראה כרוויה קופטית (Carum copticum)] מבושלים במים. ***”תלתן” הוא שמו העברי הקדום של הצמח. שמו כיום: גרגרנית יוונית (חילבה).ואילו תלתן הוא שמו העברי של Trifolium – גם הוא ממשפ’ הפרפרניים.

1. שם כולל לנוזל המכיל את כל ארבע הליחות וגם כינוי הרכיב הבודד הנקרא מרה אדומה.
2. ר’ נתן בן יואל פלקירה, חי במחצית השנייה של המאה ה- 13, יליד ספרד. למד את מקצוע הרפואה מאביו וכתב חיבור גדול ברפואה בשם ‘צרי הגוף’ – חיבור אקלקטי השייך לסוגה של הנהגת הבריאות ועוסק בתורת הרפואה העיונית והמעשית. ראו, ז’ עמר וי’ בוכמן, צרי הגוף לר’ נתן בן יואל פלקירה, תל אביב תשס”ד.
3. כתב יד אוקספורד בודלי, מס’ 92, דף 19 ע”ב; צרי הגוף, עמ’ 81.
4. על תיאוריית ניצול המזון בעת העתיקה והטמעתו בגוף האדם ראו שם, עמ’ 78-74.
5. ר’ משה בן מימון, הרמב”ם (1138-1204), יליד ספרד, פעל במצרים וכתב ספרי רפואה רבים ובהם ‘הנהגת הבריאות’, ‘פרקי משה ברפואה’ ו’ביאור שמות הרפואות’. על שמירת הבריאות להרמב”ם, ז’ עמר, שמירת הבריאות להרמב”ם פירושו של ר’ יעקב צהלון הרופא להלכות דעות פרק ד’, נוה צוף תשס”א.
6. את סממני המרפא המשלשלים ערבבו עם סממני מרפא המסייעים בפעולת השלשול מצד אחד אך מונעים את נזקיו מצד. ראו, רבינו משה בן מימון, פרקי משה ברפואה, ז’ מונטנר (מהדיר), ירושלים תשכ”ה, עמ’ 182-181, ס’ 2-1. בספרו של טוביה הרופא טבלה ובה פירוט סממני המרפא המשלשלים בהתאם לחוזקם ומשקלם. ראו, כץ טוביה, ספר מעשה טוביה, בני ברק תשל”ח, ארץ חדשה, דפים צ ע”א-ע”ב. ר’ טוביה הכהן הרופא (1652-1729), יליד מיץ (בזמנו בצרפת). את השכלתו הרפואית רכש באיטליה ויישם אותה בפולין, שם עסק במלאכת הרפואה שנים רבות. בשנת 1701 השלים את חיבורו הרפואי, ‘מעשה טוביה’, שנחשב לאחת היצירות המדעיות החשובות ביותר שנכתבו בזמנו. בשנת 1708 עלה לירושלים, עזב לאיסטנבול ובשנת 1751 שב לירושלים ובה נפטר.
7. הרמב”ם מעיר כי השימוש בתרופות משלשלות שמורכבות מכמה סממני מרפא אינו יעיל במלואו משום שחלק מסממני המרפא שמתעכלים מהר יותר מהאחרים. ראה, שם.
8. הצמח מכיל חומר מקבוצת הסֶנוֹסואידים (sennosoides), שמזרזים את תנועת המעיים.
9. בעבר הלא רחוק גם כפריי הגלבוע והבדואים שבעמק בית שאן השתמשו בעלים טחונים של בוצין לריפוי טחורים.
10. השמן האתרי המופק מאזוב מצוי מכיל את החומרים תימול (thymol) וקרבקרול (carbacrol), הידועים בכושר חיטוי יעיל ומשמשים אף לחיטוי פנימי ולהרחקת תולעי מעיים.
11. פתילות מושרות בחומרים להרגעת כאבים ולריקון המעיים נזכרות גם בספרי רפואה אחרים מהתקופה. ראו למשל טוביה הרופא, ארץ חדשה, שער יב פרק שני, דפים צא ע”ב — צב ע”א.
12. ר’ חיים ויטאל (1543-1620), יליד צפת, מתלמידיו המובהקים של האר”י ומפרסם תורת הקבלה שלו. שימש כרב קהילה בירושלים ובדמשק וככל הנראה גם כמרפא לבני קהילתו. על התעניינותו ועיסוקיו ברפואה אנו למדים מתוך כתב ידו ובו ענייני קבלה מעשית, אלכימיה, תרבות החומר ורפואה. ראו, י’ בוכמן, ‘הפרקטיקה הרפואית של הרב והמרפא ר’ חיים ויטאל’, קורות, יז (תשס”ד), עמ’ ז-כט.
13. שומשום מזרחי (Sesamum indicum [orientale]).
14. לבנה הודי (Styrax benzoin).
15. כ”י ויטאל, דף סח ע”ב, פסקה קיד.
16. אזוב (Majorana sp.).
17. ככל הנראה, כרוויה קופטית (Carum copticum).
18. כ”י ויטאל, דף נג ע”ב, פסקה פב.
19. רבינו משה בן מימון, ברפואת הטחורים, ז’ מונטנר (מהדיר), ירושלים תשכ”ה, עמ’ 31-30.