אנרגטיקה ופרמקולוגיה – צעדים לקראת גישור הפער ברפואת הצמחים המערבית – מאת מת’יו ווד RH (AHG), M.Sc

תרגום: נועה בן אורי

על מנת לקדם את רפואת הצמחים המערבית המודרנית, עלינו למזג בין הידע המסורתי שלנו לבין הידע המדעי המודרני • עלינו לשחזר את ‘האנרגטיקה האבודה’ של רפואת הצמחים המערבית המסורתית • בין האנרגטיקה והטעמים של הזמן העתיק לבין הפרמקולוגיה המודרנית יש מתאם יפה •

מת’יו ווד הוא הרבליסט אמריקאי מוּכּר, פעיל באיגוד האמריקאי (AHG) ומחברם של חמישה ספרים. ווּד ידוע בגישתו המאוד אישית להגדרת טעמים, פעילויות ואופני שימוש בצמחים. מאמר זה, שנכתב ב-2008, מציג את גישתו של ווד בפני הקורא הישראלי. למרות שחלק מהמידע ומהעמדות של ווד, המוצגים במאמר, אינם עולים בקנה אחד עם הידע ההרבליסטי המקובל בספרות הרפואית המסורתית ובמחקר המודרני, חשיבותו של המאמר היא בעצם הניסיון של ווּד לגשר בין הרפואה המסורתית-אנרגטית לבין הרפואה המודרנית-מדעית.

על מנת לקדם את רפואת הצמחים המערבית המודרנית, עלינו למזג בין הידע המסורתי שלנו לבין הידע המדעי המודרני. הידע המסורתי המערבי אבד במידה מסוימת ויש לשחזרו. רבים ניסו לגשר בין אנרגטיקה סינית או איורוודית לבין רפואת צמחים מערבית. אני מוצא גישות אלו מאולצות או שטחיות, מפני שהן אינן מסוגלות לייצג את ההיסטוריה, את המסורת, את האנרגטיקה ואת סביבת הרפואה העממית שבהן התפתח השימוש המערבי בצמחים. על מנת ליצור את הגשר, עלינו לשחזר את ‘האנרגטיקה האבודה’ של רפואת הצמחים המערבית המסורתית. כשחוסר זה יושלם, ניתן יהיה להשוות בין השימושים באנרגטיקה של צמחים במזרח ובמערב, ולהשוות בין השימושים המסורתיים לבין הפרמקולוגיה המודרנית.

אנרגטיקה וטעמים ברפואות הצמחים המסורתיות

כל רפואות הצמחים המסורתיות בעולם העתיק הסתמכו במידה רבה על מערכת אנרגטית (יין–יאנג, חמשת האלמנטים, ארבעת האלמנטים, ארבע האיכויות, שלוש הדושות וכו’), לתיאור תופעה של חולי וריפוי, ועל מערכת של טעמים כדי לנתח תכונות והשפעות של צמחים. בדרך כלל הוצג שילוב של אנרגטיקה עם טעם. כך, ברפואה הסינית מוגדרים חמישה אלמנטים עם חמישה טעמים תואמים (עץ/חמוץ, אש/מר, אדמה/מתוק, מתכת/חריף, מים/מלוח); באיורוודה מוגדרים שישה טעמים: מתוק (מים, אדמה), חמוץ (אדמה, אש), מלוח (מים, אש), חריף (אש, אוויר), מר (אתר), מצמת (astringent) (אדמה, אוויר). סמואל תומפסון הכיר שלושה טעמים בלבד. הוא אמר (שכחתי מהיכן הציטוט הקטן והיפה): שלושת הדברים הנחוצים לפרקטיקה הרפואית הם המתוק, המחוספס (= מצמת) והמר. אמירה זו מתארת את אישיותו של תומפסון, יותר משהיא מתארת את הרפואה!

לא תמיד קיימת הסכמה בין שיטות האנרגטיקה השונות. ברפואה הסינית טעם חמוץ נחשב מרגיע (עץ) באיורוודה חמוץ מחמם, וברפואה היוונית חמוץ מקרר. ברפואה הסינית טעם מר נחשב מחמם בעוד שברפואה האיורוודית, ברפואה היוונית וברפואת הצמחים המערבית המודרנית, טעם מר מקרר. מבחינה פרמקולוגית ההתייחסות לטעם מר מורכבת, שכן ציאנוגנים מרים מתערבים בפעילתו של מעגל קראב ולכן הם מקררים, אירידואידים מרים הם מתמירים (alteratives) ואילו אנתרוקינונים מרים הם משלשלים. השפעות הטעמים מורכבות למדי; הפחתתן וחלוקתן השרירותית למספר מסוים (ארבעה, חמישה, שישה) היא מלאכותית. זהו אחד השיעורים החשובים שלמדתי מדיוויד וינסטון, המשתמש בטעמים באופן יותר מעשי.

טעמים אכן משקפים תכונות פרמקולוגיות. הפלבונואידים המקררים בדרך כלל מזוהים עם חומציות הפירות; לתרופות מתוקות מייחסים יכולת בנייה/הזנה הודות לתכולה גבוהה של פחמימות; כמעט כל התרופות החריפות הן מחממות; כל התרופות החריפות נחשבות ממריצות (stimulating). ברפואה היוונית, ‘חריפות’ (pungency) נקראת ‘חד’ (sharp). היוונים חשבו שחלקיקי אש הם בעלי קצוות חדים, בניגוד לחלקיקים של אוויר, מים ואדמה.

מסורות רבות אינן מבחינות בין פיקנטי (spicy), חריף (pungent) וצורב (acrid). ‘צריבה’ היא אמנם תחושה של בעירה וגירוי מעצבן (irritating), והיא מאוד שונה מ’חריפות’ או מ’פיקנטיות’, שהיא תחושה של חום, שריפה והמרצה (stimulating).

(הערת המתרגמת: צריבה מעוררת גירוי שלילי-מעצבן, לעומת חריף ופיקנטי, שמעוררים גירוי חיובי-ממריץ.)
‘צריבה’ יכולה להיות מוגדרת כטעם של מיצי-מרה בעומק הגרון (חישבו על לובליה או על אריסמאה כצמח טרי).

במאה ה-19, הטעם הצורב זוהה כנראה עם תרופות נוגדות מלריה ו’מפנות מרתיות’ (anti-bilious) המאזנות את המערכת הסימפתטית / פארה-סימפתטית (עיכול, צמרמורת, חום), כך שלמעשה דובר על תרופות מרגיעות (relaxants) ונוגדות עווית, דוגמת לובליה (Lobelia), נפית החתולים (Nepeta), ולריאנה רפואית (Valeriana), כשותית (Humulus lupulus – Hops), מורן (Viburnum).

לא ממש אפשרי או מועיל לארגן את כל הטעמים לפי אנרגטיקה מטפיזית. עדיף לארגן טעמים לפי תכונות פיזיות.

פרמקולוגיה

הפרמקולוגיה המודרנית מכירה שתי תת-חלוקות עיקריות של חומרים המיוצרים בצמח– ‘חומרים ראשוניים’ ו’מטבוליטים משניים’. חומרים ראשוניים מיוצרים על מנת לקיים חיים ורבייה. הם כוללים פחמימות פשוטות, שומנים, חלבונים ומינרלים, החיוניים לתפקוד בסיסי של התא ולהתרבות. מטבוליטים משניים אינם משרתים מטרות ראשוניות אלו. לא תמיד ידוע למה הם משמשים, אולם באופן כללי הם הופכים את הצמח לחזק או גמיש יותר, כך שיוכל לגדול ישר או להשתרג סביב, הם יכולים גם להגן על פני השטח, לאצור מים, לאדות מים, לגרש מזיקים, למשוך מאביקים או אוכלי פרי היכולים להפיץ את הזרעים וכן הלאה. הדבר הבסיסי שאפשר לומר על מטבוליטים משניים הוא, שהם כנראה קיימים על מנת לעזור לצמח להתמודד עם עקה (stress).

עקה היא מקור החולי. מה יכול להיות יותר טבעי משימוש בצמחים בעלי מטבוליטים משניים חזקים, כתרופות לאנשים ולבעלי-חיים המתמודדים עם עקה ועם חולי? מה שהצמח יכול לעשות לעצמו הוא יכול לעשות גם לאחרים. ועדיין, הרפואה המודרנית מתעלמת מרוב המטבוליטים המשניים בטענה שהם עדינים מדי לשימוש, למרות שהם זהים או מקבילים לחומרים הנמצאים בשימוש עבור אותן מטרות אצל בעלי חיים.

בואו נחשוב לרגע על ההבדל בין צמחי מאכל לתרופות. הראשונים נחשבים בעינינו מפני שהם מספקים לנו מזון רב – לרוב פחמימות או שומנים. הם אוהבים תנאי גידול אידיאליים – חקלאות. מצד שני, צמחי מרפא, לרוב גדלים בתנאי עקה – יבש מדי, לח מדי, קר מדי, חם מדי, חם וקר מדי, מוצל מדי וכו’.

מטבוליטים משניים נעים בין אכילים מאוד (כמו פלבונואידים בפירות), דרך בלתי אכילים (כמו טאנינים בקליפות עצים) ועד רעילים וגורמי הזיות (אלקלואידים מסוימים), שפועלים בעוצמה על מערכת העצבים.

כאן רודולף שטיינר (1963) עושה אבחנה מעניינת. לדבריו, האלקלואידים למעשה מייצגים את החיה, כלומר מרכיב עצבי שנכנס אל ממלכת הירק. שטיינר משתמש במושג ‘אסטרלי’ (astral) לתיאור תכונה ‘חייתית’ זו, אולם כשאנחנו מתבוננים במה שהוא מתאר – השוני בין חיות לצמחים – אנו מבינים שהוא מתאר את המרכיב העצבי. ומרבית האלקלואידים (לא כולם) אכן עובדים על מערכת העצבים.

למרבה הצער, הרפואה המודרנית בחרה להשתמש במרכיבים האלקלואידים שפעילותם חזקה, במקום במרכיבים הפשוטים – פלבונואידים, טאנינים, חומרים מרירים (bitters) וכו’ – שהשפעתם עדינה יותר ותוצאותיה פחות נראות. מרכיבים פשוטים אלה נמצאים בצמחי מרפא. זהו התחום המיוחד של ההרבליסטים. כמובן שהרבליסטים לעתים משתמשים בצמחים אלקלואידיים ורופאים מדיציניים לעתים משתמשים בצמחי מרפא, אולם קל להבחין בקו המבדיל ביניהם.

אנרגטיקה, טעמים ופרמקולוגיה

כעת אנו מגיעים לממשק בין העתיק והמודרני, ההוליסטי והרדוקציוניסטי. מנקודה זו והלאה אתבסס במידה רבה על גישתו של דייויד וינסטון, המחברת בין אנרגטיקה, טעמים ופרמקולוגיה. חלק מהרעיונות פיתחתי לכיוון שונה מעט, בהתאם לניסיוני האישי.

טעמים מהווים גשר, או גורם מתווך בין אנרגטיקה לפרמקולוגיה, כיוון שהם קשורים גם לחום, לקור, ללחות, ליובש, לרוח וכו’, וגם למטבוליטים משניים. לדוגמה, מוקופוליסכרידים או רירוֹת (mucilages) הם לחים, מרגיעים-משככים (soothing) ומקררים. פלבונואידים ידועים לעתים קרובות כ”נוגדי חמצון” – המילה המדעית המפוארת לתיאור חומרים נוגדי בעירה ונוגדי בליה weathering)). כך, הפלבונואידים אכן מקררים ונמצאים בדרך כלל בפירות אותם אנו אוכלים בקיץ על מנת להתקרר. מרבית הצמחים הארומטיים הם ממריצים (stimulating) – שמנים ארומטיים של רוזמרין (Rosmarinus officinalis), בת קורנית מצויה (Thymus vulgaris), מרווה (Salvia) וכו’, שהם מחממים וממריצים, ואולם צמחים ארומטיים אחדים הם מקררים. לימונן (limonene) – מרכיב בשמן האתרי של לימון ומליסה – הוא מקרר. חלק מהטעמים קשה לסווג לקטגוריות פשוטות, פרמקולוגיות או אנרגטיות. למרות שיש יוצאים מן הכלל, קיימים קשרים כלליים בין אנרגטיקה, טעמים ופרמקולוגיה, כפי שמראה הטבלה הבאה:

ברפואת הצמחים איננו משתמשים ב’מרכיב הפעיל’, אלא בשילוב החומרים כפי שהוא מוצג בטבע.
אנו משתמשים ב’תערובת’ של מרכיבים, שביחד דוחפים את האורגניזם בכיוון מסוים. עוצמתו של הצמח אינה נובעת מכוחו המוחלט של מרכיב עיקרי קיצוני, כמו ברפואה הביו-מדיקלית, אלא מכוחם המצטבר של ‘דחפנים’ קטנים, שכולם פועלים בכיוון מסוים, כלומר פועלים על מנגנון פזיולוגי באורגניזם, שהוא עצמו תוצר של תהליכים ושינויים ביוכימיים.
 
אנשי הרפואה התרופתית המודרנית מתייחסים לעתים קרובות אל מרכיבים צמחיים כפי שהם מופיעים בטבע בזלזול, כאילו הם חסרי רלוונטיות, או בלתי ידועים ולכן בעלי רעילות אפשרית. ובכל זאת, לצמחים יש היגיון פנימי רב. מיפוי ההיגיון הזה נעשה בזמן העתיק תוך שימוש באנרגטיקה ובטעמים, ובתקופה המודרנית תוך שימוש בפרמקולוגיה, ובין שתי השיטות יש מִתאם יפה.