אני אוהב לטייל בעולם… אפשר לומר את זה על כל אחד, אבל אצלי זו חצי אובססיה. ומאז שלמדתי את ‘המקצוע’ (הרבליזם), אני גם מסתובב כל הזמן עם המבט המחפש את הצמחים שאפשר להשתמש בהם למטרות רפואיות, כמעט יותר מאשר מחפש את הנופים…
אחרי שהצלחתי לסחוב את זוגתי (שתחיה) פעמיים רצופות למרכז אסיה, היא באה יום אחד ואמרה: “למה שלא ניסע השנה לקווקאז”? [היא ראתה איזו תכנית נסיעות על ארצות הקווקאז ונדלקה… ] אז באותו הקיץ, סביבות אמצע אוגוסט, נסענו לגיאורגיה (הידועה לנו יותר בשמה הרוסי הקודם – גרוזיה).
טוב שאני רושם כאן רשימה על צמחים, כי בכל מה שקשור לעברה הפוליטי – מדיני של המדינה, יש הרבה מה לכתוב ונושאים רבים לדון עליהם, החל מהשליט הגרוזיני האגדי סטאלין בכבודו ובעצמו וכלה במלחמה הלא מסתיימת בין גיאורגיה ורוסיה על מחוז אבחזיה בצפון מערב המדינה. בכל אופן, לא זו היריעה ותודה לאל שכך.
אם להתחיל מהסוף, הרי שניתן לסכם ולומר שגיאורגיה היא מדינה שמקסים לבקר בה, יחסית זולה, מלאה בנופים שונים ומדהימים של הרי הקווקאז (הגבוהים, כמו גם הנמוכים), באוכל טעים מאוד ולא בריא להחריד (מלא בשר בקר או חזיר, גבינה מסוגים שונים, לחם מקמח לבן ומאפים שונים, מעט מאוד ירקות…) ובאנשים נחמדים ביותר, חייכניים ופשוטים, שפותחים לפניך את בתיהם ברוחב לב ונותנים לך הרגשה של מלך אמיתי.
אז לא, זה לא יומן מסע, רציתי לספר קצת על האזורים השונים שביקרתי בהם בהקשר עם הצמחייה המקומית, למרות שלא נסעתי לגיאורגיה בחשיבה של הרבליסט דווקא. המדינה הפתיעה אותי בעושר הצמחייה הרפואית הצומחת בה ואילו חייתי בה, הייתי יכול בהחלט ליצור לעצמי ארון תרופות צמחיות רק מלצאת לטבע וללקט.
זה התחיל כבר בעיר הבירה טביליסי, כשביום הראשון שלנו בה זיהיתי גדלים בכל מקום צמחי לענה חד שנתית (Artemisia annua) המיועדים לטיפול במלאריה, כמו גם עוד מין אירופאי של לענה – Artemisia vulgaris.
המשך השיטוט ברחובות עיר הבירה התקיל אותי בחנות לעשבי מרפא, בה ביקרתי ביומי האחרון בגיאורגיה וערכתי קצת קניות (עוד על זה בהמשך).
האזור העשיר באמת בצמחייה רפואית התגלה לפניי בקווקאז הגבוה, כשלוש שעות נסיעה מטביליסי, בעיירה שנקראת חאזבגי (על שם ההר המקודש הסמוך, בשם חאזבג).
מגיעים לחאזבגי במעין מונית שירות מטביליסי (מארשרוטקה בלשון המקומית) ואיך שיורדים מהרכב עטות עליך עדת נשים מבוגרות ולבושות שחורים, כמו עדת המכשפות מאיסטוויק, מנסות כל אחת לשדל אותך לבוא איתה אל ביתה ללינה (חדר לזוג, מים חמים, ארוחות בוקר וערב – הכל תמורת משהו בסביבות הארבעים ₪…). עם כל הרושם ההתחלתי המפחיד משהו, בעלת הבית שבחרנו התגלתה כאישה נחמדה מאוד, נמרצת ושופעת ויודעת היטב איך להטביע תפוחי אדמה בשמן לא מספיק רותח על מנת להגיש לאורחים שלה צ’יפס על הבוקר, לפני הקפה… אלמנה כנראה, אולי הלבוש השחור מסמל את זה, אבל גבר בבית לא פגשנו. בכלל, גיאורגיה מוצפת באלמנות, עוד מילה על כך בהמשך.
אותם שיחי לענה כמו אלו שראיתי בטביליסי כבר לא ריגשו אותי כלל, גם לא צמחי השינן הרפואי והסרפדים החייתיים הצומחים בכל מקום. מה שתפס את תשומת ליבי מאוד היו יערות שלמים של עצי שדר לבן (Betula alba), הידועים בפעולתם מפחיתת הדלקת הדומה בדרך פעולתה להשפעת האספירין. הגזעים שלהם מקלפים מעין ‘קליפת עור’ לבנה ברצועות רחבות וקליפה זו מאוד עשירה בחומרים סאליצילטיים למיניהם.
עוד צומחים שם, בצילם של אותם העצים, שיחי פטל קדוש (Rubus ideas) אמיתיים ובעונה זו שלקראת סוף אוגוסט הם גם מבשילים פירות אדומים חמצמצים אדירים.
בעצם, יערות אלו צומחים על צלע ההר בעלייה לכיוונה של כנסייה מפורסמת, שבנויה שם ממש בין שמיים לארץ. כן, העלייה מוציאה קצת את הנשמה, אבל בסופה מובטחים נופים מהממים. אז בעודנו מסדירים את הנשימה ומכינים לעצמנו איזה סנדביץ’ (לחם גרוזיני כפרי, נקניקיה מבשר של אני לא יודע מה, פרוסות עגבנייה וגם שום פרוס לשם איזון הכולסטרול…) מצאתי את עצמי מביט בדשא ההררי הצומח סביבי ונדהם לזהות פרחים לבנים קטנים עם מין עין צהובה ומספר קווים סגולים בליבם, צומחים בכל מקום עליו נחה העין. צמחי יופרזיה (Euphrasia officinalis) לרוב, קטנים, מרירים ומעולים לטיפול במערכת הנשימה העליונה, בתופעות קדחת השחת, בסינוסיטיס ועוד. מה גם שלא פשוט למצוא צמחים אלו ושם בהרים הם נראו כאילו הם הדבר הרגיל ביותר הצומח במקום.
יום אחר כך טיילנו במעלה העמק מהעיירה חאזבגי, לכיוון הגבול הרוסי.
שיחי לענת האבסינט (Artemisia absynthium) ענקיים, שיחי אובליפיחה (Hippophae ramnoides) עתירי פירות כתומים באשכולות, צמחי פרע מחורר (Hypericum perforatum) בפריחה מאוחרת, חומעה מסולסלת (Rumex crispus), בוצין (Verbascum Thapsus), לפה גדולה (Arctium lappa) ובן חרצית מצוי (Tanacetum vulgaris) – כל אלו מקשטים את צידי הדרך, בתערובת נהדרת עם שאר צמחים שלא זיהיתי ושמן הסתם גם להם הפעילות הרפואית הפרטית שלהם. לי צבט קצת בלב שהיינו צריכים להמשיך בטיול ולא היה לי זמן לאסוף, שלא לדבר על מכולה להעביר בה את כל העושר הזה לארץ. אז השארתי את הכול במקומו והמשכתי להתבונן בצמחייה הקווקאזית באזורים אחרים.
בורג’ומי נמצאת מספר שעות נסיעה מטביליסי לכיוון מערב. העיירה מפורסמת במעיינות הגופרית שלה ובסגולותיהם הרפואיות. נאמר שמים אלו מחזירים לאדם את כוחות נעוריו… תיירים מרוסיה וגיאורגיה באים למקום ואוספים מי מעיין בבקבוקים ולוקחים אותם איתם לשתייה בבית. המים, מניסיון אישי, מעט תוססים וטועמים כמו מים בהם בושלו כמה ביצים סרוחות. לא, הם לא גרמו לי לקלקול קיבה, אבל להמשיך ולשתות מהם הצלחתי בערך לעוד יום וחצי אחרי הביקור במעיין.
זה לא משנה מספר עובדות אמיתיות על המקום ועל הביקור שלנו שם:
יש שם בריכה, באתר מעיינות בורג’ומי, הניזונה מנביעה מקומית טבעית וגם בה מי גופרית, שממש נהדר לשחות בהם קצת.
האזור הררי ויפהפה והעיירה מזמינה את התייר כמו כל עיירה גיאורגית תיירותית אחרת, עם מקומות לינה לרוב, מספר מסעדות עם אוכל מעולה (כן, תבשילי בשר, לחם גיאורגי, דגי פורל וורדרדים ויין מצוין ואדום כמו דם, שנשפך לך לדם וזורם מייד לראש…) ולא מעט דברים להעביר איתם את הזמן (יש פארק לאומי מאוד קרוב לשם שניתן לצאת בו לימי הליכה למכביר).
יהיו כוחותיהם של מי הנביעה אשר יהיו, אנחנו (זוגתי ואני) חזרנו מבורג’ומי עם עובר בבטן…
בכל אופן
צמחי קומפרי ענקיים (Symphytum officinalis) הם מה שתפס את תשומת ליבי מצד אחד, ומהצד השני הופיעו צמחים רבים של כלידוניום (Chelidonium majus), בעלי עסיס או חלב צהוב-כתום זרחני. בשבילי הכפר המוביל אל הפארק הלאומי נתקלנו בשני מינים שונים של בן-אזוב רפואי (Hyssopus officinalis), האחד בעל פרחים סגולים והשני בעל פרחים לבנים. מן הסתם היום עוד עשרות רבות של צמחי מרפא שונים, אני פשוט פספסתי אותם, אם בהשפעת מי המעיינות ששתיתי או אולי שבהשפעת היין…
מבורג’ומי לוקחים תחבורה (כן, מארשרוטקה) לעמק לא רחוק, בו נחשפו ונחפרו שרידים ארכיאולוגיים מדהימים של עיר שלמה חצובה בסלע בשם ווארדזיה. העמק מהמם וממש מומלץ בחום לכל המבקר באזור לרדת בפתחו ולצעוד לכל אורכו עד לאותה עיר סלעית (סך הכול צעידה של כעשרים קילומטרים). בכל אופן, עובדה צמחית מעניינת שהכתה קודם כל את חושי הריח שלנו, עד שזיהינו שאכן מדובר במציאות, היא ניחוח הקנאביס האופף אותך בעודך נוסע באותה מונית שירות ובהסתכלות זהירה מסביב אתה קולט שיחי ענק בצד הדרך, עמוסים בתפרחות כבדות וריחניות. זו הייתה הפתעה אמיתית, כי אם יש משהו די ברור לגבי גיאורגיה, הרי זו העובדה שזו איננה מדינה עתירה במסוממים ומה שנקרא ‘חומר לעשן’ זה אחד הדברים הנדירים יותר למצוא שם.
אז גם בעמק של ווארדזיה ראינו שיחי קנאביס (Cannabis sativa) פורחים ובעודנו מתאפקים שלא לקטוף (“מה, עכשיו נתחיל לחפש גם סיגריות? ואיך בדיוק נייבש אותם” וכו’) – שאלנו (בגיאורגית עילגת ביותר) את בעל האכסניה בה לנו על העניין. הוא ענה שאין לו מושג. לא ברור אם הוא היתמם, אם באמת לא ידע, או שפשוט לא הבין מה לעזאזל אנחנו רוצים ממנו… אז הוא השקה אותנו עוד כוס או שתיים (אולי יותר?) מהיין הביתי האישי שלו, אני הכנתי לו למחרת טינקטורה מצמחי פרע מחורר (Hypericum) מושרים באותו יין ביתי לטיפול בדיכאון שהוא התלונן עליו, הוא צייד אותנו בכמה אשכולות של ענבים שחורים מהגפן בחצר שלו ונסענו משם בעוד מארשרוטקה, הפעם בכיוון חזרה לבורג’ומי, שם היו לנו כמה עסקים לסיים…
מה יש עוד לספר?
באטומי היא עיירת תיירות לחוף הים השחור. מהספר היא נשמעת כמו הגרסה הגיאורגית של אילת, אבל במציאות היא משהו אחר לגמרי, החל בעובדה שהיא עיר בירה של מחוז ובעלת זכויות אוטונומיות משל עצמה והמשך בארכיטקטורה האירופאית הימי-ביניימית שלה, מה שאומר שבאטומי הייתה שם הרבה מאוד שנים לפני שבכלל מישהו חשב לתת את השם אילת לעיר. בכל אופן, היא עיר סימפטית ביותר וכיף להעביר בה מספר ימים.
אחד הדברים שאסור להפסיד בבאטומי למי שחובב צמחים הוא הגן הבוטאני המדהים של העיר, שנמצא במרחק של כרבע שעה נסיעה מהמרכז (נו, ניחשתם – מארשרוטקה…).
משהו בכמות המשקעים בגיאורגיה, בתוספת העובדה שהוא שוכן ממש על חוף הים השחור (ששומר על טמפרטורות יחסית יציבות, גם באמצע החורף) – הופך את הגן הזה למקום כמעט טרופי בהווייתו. הגן רחב ידיים, מושקע ביותר, עשיר מאוד במגוון אדיר של צמחים מאזורים שונים של העולם וממש כיף להעביר בו שלוש או ארבע שעות, אפילו אם יורד עליך גשם שוטף בחלק מהזמן שאתה שם. אין בו בגן הבוטאני הזה חלקה לצמחי רפואה, עובדה מפתיעה למדי, שגרמה לי לחשוב אולי לכתוב להם במטרת חיפוש עבודה… עדיין, החוויה של הטיול שם היא נהדרת וכל מי שמבקר בבאטומי, כדאי לו לכלול ביקור בגן הזה בין מעשיו.
החוף השווה יותר בסביבות באטומי (20 דקות נסיעה דרומה לאורך חוף הים, באוטובוס או כמובן במארשרוטקה….) נקרא גוניו והוא מומלץ ביותר לכמה ימי סתלבט של סוף החופשה. יש שם אכסניות למכביר (אנחנו ישנו שלושה לילות באוהל שהבאנו איתנו מהארץ), אוכל כמובן, אפילו שרידים של מבצר גדול, שניתן להעביר בהם איזה שעתיים של ביקור, כמנוחה מחיי החוף העצלים. בכל מה שקשור בצמחי מרפא, הרי שגם באטומי וגם גוניו מהווים חופשה אמיתית ופסק זמן למוח ההרבליסט העסוק.
אנקדוטת התבוננות בחיי הכפר הגיאורגי: חלק גדול ממקומות הלינה במדינה, בייחוד בכפרים, הם בתים של אנשים מקומיים, שחדר או שניים או אגף שלם של הבית הוסבו לחדרי אירוח ואת/ה ביותר תיירים משכירים פשוט חדר בבית של מישהו. אחד הדברים שבולטים מאוד לעין המתבוננת הוא שברוב המקרים אלו נשים מבוגרות (לובשות שחורים…) שמשכירות לכם את החדרים, מאכילות ומשקות אתכם ודואגות לכל צרכיכם. לעומת זאת, הבעלים, הגברים המבוגרים, לרוב נעדרים מהנוף והעניין מעלה לא מעט שאלות בראש. אז בבית אחד כזה שיצא לנו ללון בו שיכנו אותנו בחדר גדול, שנראה כמו חדר ההסבה המשפחתי, רק שבפינה אחת שלו הייתה מיטה, ובפינה אחרת של אותו החדר ראינו את ‘האיקונין’, הרי הוא ארון עץ קטן שבראשו מעין פינת זיכרון לבעל המת (עם תמונה שלו במרכז, מספר חפצים אישיים סביבה ושניים או ארבעה נרות גם כן)…
מסתבר (אולי זו אשליה סתם, אבל בטוח שזה קצת יותר מזה), שהגבר הגיאורגי הממוצע, שמאוד אוהב את הסיגריה שלו (הם שואפים כל ‘שאכטה’ כאילו הייתה זו שאיפת האוויר האחרונה שלהם על אדמות, ממש בשקיקה ובהבעת סיפוק עמוקה על פניהם), שאוכל ברוך השם אוכל שבימינו – בחברה שמאמינה בתזונה דלת שומן וכו’ – נחשב ללא פחות מרעל צרוף, ששותה אלכוהול למכביר ורובו מייצור בייתי וממש לא מבוקר, שגם דואג למלא את הבית בילדים (ואיתם גם בשמחה…), מסתבר שאותו הגבר הממוצע פשוט מת צעיר יחסית ומשאיר אחריו את אלמנתו וילדיו, והיא האלמנה יודעת לדאוג להשלמת ההכנסה, בין היתר ע”י הסבת חלקים מביתה לחדרי אירוח לתיירים. אולי לכן גם הבגדים השחורים…
בכל אופן, אחרי שלושה שבועות של טיול, כיף והרבה התבוננות בתרבות זרה לנו מאוד, עם תקשורת עילגת עם בני המקום (הדוברים גיאורגית בלבד ומה להם ולדיבור אנגלית), עם הנאה צרופה מהכנסת האורחים של אותם אנשים שלא יבינו מילה ממה שתאמר, אבל יושיבו אותך מייד בהגעתך לביתם וישקו אותך לשוכרה על כלות ויפטמו אותך מכל הטוב שיש להם בביתם… אחרי כל זה סיימנו את הביקור בגיאורגיה שוב בעיר הבירה טביליסי, שם העברנו עוד כמה ימים ברחצה במעיינות החמים בעיר, בביקור גם בגן הבוטאני שלה (הוא לא מגרד את הקרסוליים של זה בבאטומי, למרות שגם בו מאוד נהנינו להעביר מספר שעות שיטוט) ובקנייה של כמה מזכרות, בקבוקי יין גיאורגי אדום משובח ומספר צמחי מרפא בחנות.
יש שם, בעיר העתיקה של טביליסי, חנות של הרבליסטים אמיתיים. הצמחים מסודרים במדפים, עם שמות לאטיניים (מזל, כי את השמות הגיאורגיים אני ממש לא מכיר…) ואריזות מצחיקות כאלו בניילונים קטנים, 50 גר’ משורש זה או אחר בכל שקית כזו.
קניתי חצי קילו (ארזו לי עשר שקיות קטנות כאלו) של שורש ג’ינסנג סיבירי (Eleuthrococcus senticosus), מאתיים וחמישים גרם של קליפת ברבריס (Berberis vulgaris) ועוד מאתיים גרם של צמח מיובש של רעלן שחור (Hyoscymus niger), שלמרות שהוא אסור לחלוטין לשימוש בארץ, הרי כשראיתי את השם שלו על המדף, לא יכולתי להתאפק וקניתי, שיהיה…
המדינה הזו היא חוויה אמיתית, כמעט רק טובה, גורמת לך לצחוק הרבה, לאכול טוב ושמן מאוד, להעלות משקל, לפגוש אנשים לבביים ולחוות מפגש עם תרבות אחרת וממש לא רחוק מהבית (בסך הכול שלוש שעות טיסה מישראל). לא נראה שיש להם שמץ מושג שם על האיכויות הרפואיות של הצמחים הגדלים סביבם והתועלת שיכולים היו להפיק משימוש בצמחים אלו, ואולי אני טועה לחלוטין והידע שלהם בצמחי רפואה הוא גדול ושימושי וכו’, אלא שהחיים לימדו אותם שישנם דברים יותר חשובים מאשר לחיות ולהיות בריאים כל הזמן, דברים כמו שאכטה טובה וארוכה מסיגריה מאיכות ירודה ביותר, תבשילי בשר נוטפים שומן ובצקים ממולאים בגבינה מותכת לרוב, משקאות משכרים מסוגים שונים ובעיקר בעשייה ביתית בלתי מבוקרת…
במדינה שעברה כל כך הרבה תהפוכות פוליטיות במאה השנים האחרונות ובאוכלוסייה שידעה הרבה דיכוי ושפל כלכלי מתמשך באותן מאה שנים, הדברים הפשוטים האלו שאפשר לכנות אותם נטיות הישרדותיות והרצון לקצת הנאה מהיום יום – מדחיקים קצת את הידע הרפואי העתיק ואת הרצון או הצורך של המקומי לצאת ולהשתמש במה שגדל סביבו ויכול לעזור לו לשמר בריאות קצת יותר טובה ויציבה.
עדיין, המפגש שלי כבעל מקצוע עם הצמחייה המקומית בהחלט גרם לי לדגדוג באצבעות לא פעם ובכל מקום בו ביקרתי שם ולמי שרוצה חוויית טיול קצת אחרת וגם לחוות ולהכיר את הצמחייה הרפואית האירופאית במלוא הדרה ומגוונה האדיר – מומלץ ביותר לקחת תרמיל, כמה שקלים, אוהל מתקפל ושק שינה ולנסוע לביקור בגיאורגיה בסוף הקיץ. לא תתחרטו.
