גאופיטים בגינה שלנו – מאת אלומה גלזר-דותן

הפעם נפנה זרקור לקבוצת צמחים הפורחים בשדות הבר שלנו החל מן הסתיו ובמשך כל החורף ומושכים חובבי טבע רבים לבקרם – הגיאופיטים. הגיאופיטים, או צמחים טמירי-ניצן בעברית תקנית, הם צמחים בעלי איבר אגירה תת-קרקעי הנושא את ניצני ההתחדשות שלו מתחת לפני הקרקע, ומכאן השם העברי.

הגיאופיטים מפארים את שדות הבר בחורף. אנו מוצאים בקבוצת צמחים זו את מבשרי הסתיו כמו החצב המצוי, חבצלת החוף, החלמונית הגדולה הסתוונית הבכירה ואחרים, ובמהלך החורף מצטרפים אליהם הכלנית והנורית, הרקפת, הצבעוני, היקינטון, העירית, השושן, הנרקיס, האיריס ועוד.

איברי האגירה התת-קרקעיים יכולים להיות בצל, פקעת, שורשים מעובים, קנה-שורש. עם התקצרות הימים בסתיו והתקררות מזג האוויר הם מתחילים להציץ מן הקרקע, מי בסתיו ומי בחורף, מי שמנץ תחילה את העלים ומי שמתחיל קודם בפריחה. בתום החורף, לאחר שאיברי האגירה התת-קרקעיים אגרו מזון חדש והצמח סיים מחזור פריחה והפצת זרעים, מתנוונים חלקיו העל קרקעיים של הצמח והוא חוזר לתרדמה עד לסתיו או החורף הבא.

רבים מצמחים אלה ניתנים לגידול ביתי, בגינה או בעציצים. בגינה מתאים לגדלם בשולי שיחים ועצים, במסלעות או בעציצים, בתנאי שמש מלאה. חשוב מאד שהקרקע  בה הם נשתלים תהיה בעלת ניקוז טוב, על-מנת למנוע ריקבון של האיבר התת-קרקעי בשל רטיבות יתר.

לעומק השתילה של האיבר התת-קרקעי חשיבות רבה על מהלך הגידול והפריחה של הצמחים. שותלים בעומק שהוא כפול מקוטרו של החלק הנשתל. כאשר שותלים בעומק הנכון מקבלים פריחה חיונית ומרובה, והעשרה של איבר האגירה שבקרקע לשנה הבאה, נתון שהוא חשוב במיוחד כאשר מדובר בצמח שאנו מעוניינים להשתמש באותו איבר של הצמח.

השימוש במרבית הגיאופיטים הוא בדרך-כלל באיבר התת-קרקעי של הצמח – בצל, פקעת, קנה-שורש או שורשים מעובים. יש להיות זהירים בשימושים באיברים אלו מאחר ויש צמחים שאיברי האגירה שלהם יכולים להיות רעילים בשימוש לא מבוקר.

להלן סקירה של מספר מינים שלהם גם שימושי מרפא:

רקפת מצויה / רקפתיים Cyclamen persicum Mill. / Primulaceae – הרקפת היא אחד מהגיאופיטים הנפוצים והיפים המקשטים את אזורי ההר בימות החורף, זכתה לתואר הפרח הלאומי, והוכרזה גם כצמח מוגן. בגינת הנוי מקובלים זנים שונים של הרקפת, הן כצמח לגידול בערוגות והן כצמח למסלעה. חשוב לגדלה בקרקע בעלת ניקוז טוב ובתנאי שמש מלאה עד הצללה חלקית. לאחר מספר שנות גידול יוצרת הרקפת מרבד שפריחתו הולכת וגדלה עם השנים.

במסורת העממית משתמשים הן בעלים והן בפקעת הרב-שנתית הגדולה של הרקפת. העלים יכולים לשמש להכנת ממולאים וגם הפקעת ניתנת לאכילה. הפקעת עשירה בספונינים, בעיקר ציקלמין, היכול לגרום להרס כדוריות הדם האדומות ולכן חשוב לקלותה לפני השימוש. בפקעת הקלויה משתמשים בעיקר לטיפול בפטריות בעור.

בשל התכולה הגבוהה של הספונינים נהגו בעבר להשתמש בפקעת כסבון כביסה – השריה של הבגד עם פקעת חצויה או מגורדת, מסלקת כתמים מבגדים. על כן נקרא שמה של הרקפת בערבית “סבון הרועים”.

רקפת

עירית גדולה /  אלואיים (לשעבר שושניים)Asphodelus aestivus Brot. (Asphodelus microcarpus Viv.) / Xanthorrhoeaceae (Liliaceae) –  לעירית ציצת שורשים מעובים דמויי כישור. מעל לקרקע היא מצמיחה בראשית החורף שושנת של עלים צרים וארוכים דמויי מרזב שאורכם מגיע עד ל-1 מ’. בחורף עולה מבסיס הצמח עמוד פריחה מסועף הנושא אשכול של פרחים בעלי עלי כותרת ורודים ובמרכזם עורק כהה יותר. הפרחים אכילים.

בעירית משתמשים במיץ של השורשים המעובים לטיפול בפגעי עור שונים כמו יבלות, פטריות, סדקים, כוויות ופצעים שונים שאינם פצעים פתוחים או חתכים. משתמשים בשורש טרי – מרסקים אותו וחולטים עליו מים רותחים, אחר-כך מסננים ומכינים רטייה. ניתן גם לאכול את שורשי העירית צלויים או קלויים, וחליטת התה שלהם טובה לשיפור הראיה.

בעבר הפיקו מן השורשים צבע צהוב לצביעת בדים וגם ייצרו מהם דבק.

סתוונית / סתווניים (שושניים) Colchicum sp./ Colchicaceae (Liliaceae) – הסתוונית היא צמח קטן, כ-10 ס”מ גובה, בעל פקעת חד-שנתית קטנה ושושנת עלים קצרים שבמרכזם הפרח וכולם יחד עטופים בנדן קרומי בבסיסם. הסתוונית מקדימה לפרוח בראשית החורף, בפריחה ורודה בדרך-כלל.

פקעת הסתוונית היא רעילה ולכן אין לעשות בה שימוש פנימי, וגם בשימוש חיצוני משתמשים בה בזהירות. בפקעת מצוי האלקלואיד קולכיצין, המונע התחלקות תאים, ולכן משמש כיום ברפואה למניעת ההתחלקות של תאים סרטניים, בעיקר תאי סרטן הדם.

סתוונית

חצב מצוי / אספרגיים (שושניים)Drimia maritima (L.) Baker /Aspargaceae (Liliaceae) (=Urginea maritima (L.) Baker) – צמח המסמל בשדות הבר את בוא הסתיו אך פחות מקובל בגינון הביתי. בסתיו עולה מהבצל הרב-שנתי הגדול של החצב עמוד פריחה גבוה – כ-1.5 מ’, לפרחים גוון לבן בוהק. עלי החצב מופיעים רק לאחר סיום הפריחה ופיזור הזרעים, כאשר מתחיל כבר החורף. העלים גדולים מאד, מסודרים בשושנת.

בבצל החצב משתמשים ברפואה העממית כמשתן, מרגיע שיעול, מכייח ומווסת פעולת הלב. השימוש בו צריך להיות זהיר, כיוון שבמינון מוגזם הוא עשוי לגרום לתופעות לוואי חמורות, עד מוות. באמונה העממית, חצב הגדל בפתח הבית שומר עליו מכל רע. בעבר גידלו אותו כגובל בין חלקות במשקים חקלאיים, וזאת מכיוון שהוא עמיד בפני בעלי-חיים אשר נמנעים מלאכול את בצליו בשל החריפות והרעילות שלהם.

כרכום הגינה / אירוסייםCrocus sativus L. / Iridaceae  – שם עממי: זעפרן.

בשדות הבר פורח בימים אלה הכרכום החורפי כאחד מהגיאופיטים הראשונים של העונה. אמנם בכרכום החורפי לא נהוג להשתמש, אך בעונה זו כדאי לשתול את פקעות כרכום הגינה, הצמח ממנו מפיקים את הזעפרן, התבלין היקר ביותר.

הכרכום הוא צמח רב-שנתי בעל פקעת. גובהו מגיע לגובה של 10—15 ס”מ בלבד. העלים צרים דמויי סרגל, באורך 7-12 ס”מ בגוון ירוק-אפור. הוא פורח באביב בפרחים בעלי ריח עדין. הפרחים עולים במרכז הצמח, בין העלים, וגובהם כגובה הצמח כולו. לפרח מתחל בעל 1-2 עלים קרומיים, ו-6 עלי כותרת בגוון לילך-ארגמן עם עורקים כהים. אבקנים 3, בעלי מאבקים צהובים ודמויי חץ ובמרכז הפרח עמוד עלי הבולט מן הכותרת ולו צלקת מפוצלת ל-3 אונות אדומות ארוכות אשר ממנה מפיקים את התבלין. משתמשים בתבלין למתן גוון זהוב-ארגמן למאכלים כמו אורז, בשר, גבינות, מיני מאפה, ליקרים וגלידות וגם בפקעות ניתן להשתמש לאכילה, לאחר צלייתן.

זעפרן

המידע המובא כאן מתוך הספר “אל גינת המרפא – המדריך המלא לגידול צמחי תבלין ומרפא”.

אלומה גלזר דותן M.Scמוסמכת בבוטניקה חקלאית, תזונאית קלינית טבעית, מטפלת בצמחי מרפא ומוסמכת לטיפול בפרחי באך. עוסקת רבות גם בהיבט של גידול צמחי תבלין ומרפא.פועלת בעיקר בירושלים והסביבה.אמצעי התקשרות: alumagd@gmail.comwww.metaplim.co.il/aluma02-5361107, 0523495404
Print Friendly, PDF & Email

שיתוף ברשתות

×
×

עגלת קניות

דילוג לתוכן