כניסה לחברים
סגירה

כניסה לחברים רשומים



יומן מסע: על צמחים והרבליסטים – אנגליה, אוקטובר 2012 - מאת בועז צור

יומן מסע: על צמחים והרבליסטים –  אנגליה, אוקטובר 2012 - מאת בועז צור (הגדל)

בועז צור

 

פורסם בעלון "קול הצמחים", מהדורת חורף 2013

 

נסענו לאנגליה.

עבורי, שלמדתי מקצוע (רפואת צמחים קלינית...) וחייתי שם עד לפני כשמונה שנים – אנגליה היא מעין בית שני. לפחות בכל הקשור לאזור בו חייתי, על חוף התעלה בדרום מזרח, מחוז  East-Sussex, שם גם היה בזמנו הקולג' בו למדתי ושם עדיין חיים אנשים שקרובים וחשובים לי מאוד ושאני מחשיב כמו משפחה ממש.

 

לא מזמן נולד לי ילד ואפילו את זוגתי עוד לא פגשו שם, בבית השני שלי, כך שכשדיברנו בינינו על החופשה השנתית לשנה זו, בשילוב עם העובדה שזו עמדה להיות הנסיעה הראשונה עם הילד, חשבנו שהבחירה באנגליה הפעם נראית כסבירה ביותר.

 

יוצא, כך או אחרת, שכל פעם שאני נוסע לשם לבקר, אני מתחכך עם אוכלוסיית ההרבליסטים המקומית. זה לא מפתיע, לאור העובדה שזה המקצוע שלמדתי שם ולצורך העניין, רוב האנשים שאני מכיר במקום עוסקים או שהיו קשורים בדרך כלשהי עם הקולג' לרפואת צמחים או עם צמחי מרפא באופן כללי.

למשל, איאן. איאן הוא חבר וותיק שלי ומתגורר בכפר הדייגים הקטן Norman’s Bay, שלידו התגוררתי בעצמי בזמנו בקרוואן שלי. איאן הוא דייג, לא הרבליסט, אבל אם הייתם שוזפים את עיניכם בצמחי הקנאביס שהבן אדם מגדל בבית שלו, מאחורי החלונות הפונים דרומה אל החצר ובין שיחי העגבניות של אמא שלו, הייתם מייד חושבים אותו לבעל מקצוע אמיתי. הגודל של התפרחות, הקריסטלים הקטנים של בלוטות השמן הנדיף, הצבורים על כל תפרחת, הריח, או, הריח של הפרחים האלו...

 

איאן שבר שתי חוליות בצוואר רק שבועיים לפני שהגעתי. רכב פגע בו בעודו חוצה כביש, קצת שיכור. ביש מזל אפשר לקרוא לזה, אני טוען שהיה לו מזל גדול משמיים, כי הבן אדם יכול לקום, ללכת, לזוז...

לעניינינו, מאז שהבחור מרותק לביתו, אמנם זז, אבל סובל הרבה מאוד כאבים ולא באמת יכול להועיל במשהו לאף אחד - הרי שהוא יושב כל היום מול הטלוויזיה ומגלגל לעצמו סיגריות 'צמחיות' מאותן תפרחות קנאביס מיובשות שהוא עצמו גידל. נכון, הוא מסטול רוב הזמן, אבל זה עוזר לו לישון, מרפה לו קצת את השרירים התפוסים ומונע ממנו לצאת מדעתו מרוב ישיבה מול המקלט. אני קורא לזה טיפול בעצמך ובמקצועיות לא מבוטלת...

 

אפרופו אזכור תופעת השכרות: אמר מי שאמר (אני לא בדיוק זוכר מי, אולי בכלל זה היה דון חואן של קארלוס קסטנדה...), ש"כל צמחי המרפא שהאדם צריך גדלים בסביבתו הקרובה ביותר".

באנגליה, ורואים את זה מייד כשנתקלים בצמחיה טבעית כלשהי שם, גדלים המון, אבל המון צמחי שינן רפואי ((Taraxacum officinalis. עכשיו, ידוע (למי שיודע) ששורש השינן הוא אחד האמצעים הטובים לעידוד פעילות הכבד, לניקויו ולהסדרת תפקודו התקין. לא פעם יצא לי לחשוב, שבמדינה ששותים בה כל כך הרבה אלכוהול וסובלת מבעיית שכרות חמורה (ואני אפילו לא מתחיל לדון כאן בתזונה שלהם, בשמן שהם מטגנים בו הכול, בכמויות הבשר שהם אוכלים), באמת מן הראוי שיגדל צמח שמעודד את פעילות הכבד. לו רק האנגלים היו יודעים ומביאים את הידע הזה לידי שימוש, אני בטוח שהכבדים שלהם היו במצב טוב בהרבה...

 

אני מגיע ל–East-Sussex באוקטובר והדבר הראשון שקורא אלי מצידיו של כל כביש מקומי מצוי זה שורות שורות של שיחי עוזרר קורנים באדום של פירות בשלים, שרק קוראים לעובר האורח לקטוף אותם. צידו של כל שדה מצוי מלא בשיחי עוזרר (Crataegus spp.) ענקיים, ממש בגודל של עצים קטנים ובעונה זו ממש הם מלאים בפרי, כמעט ללא עלים בכלל (השלכת כבר בעיצומה) וממלאים את הנוף בכתמים מרהיבים של אדום וכתום. מבחינת הידע והשימוש, לא נראה לי שהאנגלי הממוצע מודע ביותר לעובדה שגדלים סביבו כל כך הרבה צמחים שמרכז פעילותם הוא חיזוק תפקודו של הלב, מה שבעצם די עוזר לנוף להיות יותר עשיר עם הכתמים האדומים האלו בכל מקום שעליו נחה העין.

 

סיפרו לי שהשנה הייתה שנה מאוד מורכבת ביחסים שבין מזג האוויר והצמחייה המקומית.

אפריל 2012 היה שמשי לחלוטין, מה שגרם לרבים מהצמחים למהר ולפרוח. הבעיה בזמן זה של השנה באנגליה היא שהחרקים עדיין לא פרשו כנפיים מתרדמת החורף שלהם ואין מספיק מאביקים באוויר.  במאי, כשהחרקים כבר היו מוכנים למלא את תפקידם בהפריית הפרחים בטבע, כבר ירד כל כך הרבה גשם, שכל הפרחים נשרו או נבלו ובעצם כמעט ולא הייתה האבקה ע"י חרקים השנה.

 

התוצאה, שנשמעת אולי מוזרה, אבל הגיונית, היא שרוב עצי הפרי לא נשאו פירות השנה. כך, למשל, האזור מלא לא רק בשיחי עוזרר אלא גם בשיחי סמבוק שחור (Sambucus nigra), שכל שנה נושאים אשכולות יפים של פירות שחורים. השנה לא יצא לי לראות אפילו פרי אחד לרפואה (רפואת צמחים כמובן...) של סמבוק שחור.

כך, דווחו לי ידידיי, לא הבשילו פירות בעצי התפוח והאגס בגינותיהם של אנשי דרום מזרח אנגליה וגם לא עגבניות וחצילים בחלקות הירקות המסתמכות על אותם מאביקים רדומים.

"ולמה דווקא שיחי העוזרר כל כך עתירי פירות בכל זאת"? שאלתי. אמרו לי שהם פורחים קצת יותר מאוחר, וכך יצא שהם היו יותר מתואמים עם התעוררות החרקים.

 

אנגליה חוותה את אחד מחודשי יולי הגשומים ביותר בהיסטוריה המדודה שלה. זה מבחינתי אמר שבאוקטובר הכול היה עדיין מאוד ירוק וקורן בריאות.

עליהם של עצי הערבה (Salix alba) מנשבים עם כל רוח ונושרים בכמויות. עצי ערמונית הסוסים (Aesculus hippocastanum) הענקיים, עליהם משנים את צבעיהם מירוק לכתום וחום לפני שהם נושרים, האלונים (Cuercus rubor) הענקיים ב-Sussex מתחילים בשינוי צבעיהם, בעוד חודש יעמדו עירומים לחלוטין, כמו שלדים גדולים, ממתינים לבוא האביב לפריצה המחודשת של צמיחתם.

 

קשה לומר שאוקטובר הוא החודש המשגשג ביותר מבחינת הצמחייה האנגלית. מה שרואים הוא יותר שרידים לצמחים שפרחו בקיץ. צמחי וולריאן אדום (Centranthus rubber), צמחי אכילאת אלף העלים (Achillea millefolium), חלקם עדיין בפריחה, סרפדים (Urtica dioica) שמתחילים כבר ללבלב מחדש, כמה פרטים של פרע מחורר (Hypericum perforatum), מתנודדים ברוח לכאן ולשם.

הטבע אוסף כאן את כנפיו ומתכנס לקראת החורף הקרב.

מעניין (אולי רק אותי), שזה משליך גם על האנשים.

 

הגברת אנט זיילסטרא (Mrs. Zeylstra), הרבליסטית בעצמה, היא אשתו של מר זיילסטרא המנוח, שהיה הראשון שמיסד את לימוד רפואת הצמחים באנגליה לכדי תכנית לימודים מסודרת, מבוססת מדעית ושיטתית והקים את הקולג' לרפואת צמחים אי אז בשנות השישים של המאה העשרים.

 

אנט היא אישה כבת שמונים. הגינה שלה (שהיה לי הכבוד לקחת חלק מאוד גדול בהקמתה ובתחזוקתה משך מספר שנים) היא משהו שקצת מחוץ לקצב הרגיל של הטבע. נראה ששם תמיד הכול פורח. ערב רב של צמחים, גדלים אחד בתוך, מתחת, מעל, לפני, אחרי ובצידו של השני, מעורבים עם עשרות עציצים ושיחים ועצים קטנים וגם כמה גדולים ומה לא...

היא טובעת בתוך צמחייה וזה מה שעושה לה טוב.

בהרבליזם היא מזמן לא עוסקת, למרות שכשהיא חווה דפיקות לב, היא כן לוקחת כמה מיליליטרים של תמצית לאונורוס (Leonorus cardiaca), להרגעת פלפיטאציות ובאופן שוטף היא משתמשת בבילברי (Vaccinium myrtillis) כדי לנסות לחזק את עיניה שהולכות ונחלשות עם השנים. בביתה תמצאו מדף עמוס בבקבוקי טינקטורות, אם גם לא בשימוש.

 

הרבה דברים למדתי בחיי מהאישה הזאת והיא מאוד יקרה לי. משפט אחד שלה שנחקק בזיכרוני היטב, שמעתי בסוף הסמסטר הראשון ללימודיי בקולג'. היא אמרה ש"לסיים ללמוד רפואת צמחים זה כמו לקבל רישיון נהיגה. זה רק אז שאתה באמת מתחיל ללמוד איך נוהגים". אני זוכר לה את המשפט הזה בכל פעם שאני מרכיב פורמולה חדשה למטופל או מטופלת וממתין לראות מה תהיה התוצאה בשטח של מה שנתתי. עשר שנים אחרי שסיימתי את לימודיי, אני עדיין מוצא את עצמי סטודנט מתחיל בכביש האמיתי של המקצוע הזה.

 

נסענו יום אחד לערוך כמה ביקורים. התחלנו עם קריסטין.

לקריסטין יש את אחת האופרציות הסימפטיות ביותר שאני מכיר במסגרת המקצוע הזה ולא, היא לא הרבליסטית בעצמה, אלא אישה שבדונם אחד של גינה מוקפת חומה היא מגדלת צמחי מרפא במגוון לא מבוטל, קוטפת וקוצרת אותם בעונה הנכונה ומכינה מהם טינקטורות, רובן ככולן מצמחים טריים, שאותן היא מוכרת להרבליסטים למטרת טיפול.

 

היא אישה אוסטרית, באמצע שנות השבעים לחייה ועוד דבר שהיא עושה שאני מוצא די מדהים, זה שצמחים שלא גדלים אצלה בגינה, כמו פירות של ערמונית הסוסים, עוזרר, או עלי שדר לבן (Betula alba) - היא הולכת או נוסעת לאסוף במגרש הגולף הגובל בשטחה או בפארק הסמוך. היא לגמרי מהדור של האנשים שיודעים מה זו עבודה קשה ולמען האמת זה אחד הדברים ששומרים אותה בבריאות ובכושר גם היום.

 

קריסטין מכינה גם קרמים מעולים ויש לה גם ליין שלם של מוצרי סווידיש- ביטרס (Swedish Bitters) שהיא פיתחה בשנים האחרונות (צמחים לחליטה, מיצוי בגליצרין, טינקטורה ואפילו קרם).

בשנה האחרונה שחייתי באנגליה עבדתי אצלה, אצל קריסטין ומאוד התיידדנו.

 

אז באנו לביקור ותוך כדי הסיבוב הרגיל שלנו בגינה שלה (בעבור זוגתי זה בכלל היה סיבוב ההיכרות עם האופרציה כולה), אני קולט שדי הרבה מהערוגות שאני מכיר הצטמצמו למדי והפכו לדשא ירוק, כמו שרק דשא אנגלי יכול להיות. "מה קרה כאן, למה את מצמצמת כל כך את הגידולים שלך"? שאלתי אותה והיא הסבירה שזה לא רק עניין של גיל שגורם לה לאט לאט להצטמצם בייצור, אלא כל עניין הלגיסלציה, או בתרגום גס לעברית – עניין התיקון (מלשון תקנה) לייצור מוצרים צמחיים ושיווקם.

 

מסתבר שכבר מספר שנים אנגליה עוברת מעין תהליך של יישור קו עם ארצות האיחוד האירופי, בכל הקשור למדיניות כלפי רפואה משלימה בכלל ורפואת צמחים בפרט. מן הסתם זה גולש לתחומים רחבים בהרבה, אבל בכל הקשור לצמחי מרפא ומוצריהם, כבר כעשור מדובר על תהליך של ניסיון להסדרה של התחום גם ברמה של מיסוד המקצוע בתור מקצוע מוכר וחוקי וגם ברמת הייצור של מוצרים צמחיים לשיווק. באשר לקריסטין, היא אומרת לי – "למה לי לשלם אלפי פאונדים לשנה עבור אישור פרטני לייצור של כל טינקטורה שאני רוצה למכור? החלטתי להצטמצם ולהתרכז במוצרי הסווידיש-ביטרס שלי, למכור אותם דרך האינטרנט בעיקר ושהעוסקים באישורים ממסדיים יקפצו לי..."

היא אוסטרית חדת לשון וכמו שזוגתי הגדירה אותה – מכשפה לא קטנה...

לי באופן אישי היה קצת עצוב לשמוע את זה ולראות את הגינה היפהפייה שעבדתי את אדמתה בעבר הופכת למשטח חסר תועלת של עשב ירוק, אבל אולי זו פשוט דרכו של עולם.

אכלנו אצלה כריך גבינה, שתינו עוד כוס קפה, השווצנו קצת בבן שלנו ונפרדנו ממנה בנשיקות.

נסענו אל דניס, חברתי לספסל הלימודים, לכוס תה של אחר הצהריים.

 

עוד בדרך, עצרתי את המכונית באחד הכפרים בגבעות של East Sussex, שם פועלת קליניקה די גדולה בשם Hambley’s של זוג הרבליסטים, שיש להם גם חנות לא מבוטלת למוצרים טבעיים ואני קונה מהם שמן עץ התה פעם בכמה שנים. עצרתי לחדש את המלאי שלי ולזרוק איזו מילה.

דבי ג'ונס מנהלת שם עכשיו את החנות ואני מכיר אותה מימיי בקולג', היא סיימה את לימודיה מספר שנים לפניי. אני זיהיתי אותה הרבה לפני שהיא אותי, אבל כשעברנו את הגשר הזה, החלפנו כמה מילים על מצב רפואת הצמחים, שם כמו כאן.

 

שואלות אותי דבי ופראנסיס (אשתו של פול, שניהם בעלי המקום) אם הרבליזם נעשה באופן חוקי בישראל ואם העובדה שאני מכין טינקטורות בבית ומטפל עימן בקהל הרחב, היא מקובלת וחוקית.

"שאלה קשה" אני משיב "מקובלת אולי כן, יחסית בקטנה, אבל יש כמה אנשים בישראל שמכינים תמציות ומטפלים איתן. חוקית, זה כבר עניין מורכב בהרבה. בכל אופן, כל עניין המקצוע הזה והניואנסים שלו נמצא די בערפל בארץ הקודש, לא חוקי מדי וגם לא מדי אסור. כל עוד הדברים נעשים בצנעה, בבטיחות ובשקט יחסי, הכול נשאר רגוע ודי על מי מנוחות".

"אז ה-EU bans לא חלים עליכם"? הן המשיכו ושאלו בעניין רב.

"מה זה בכלל ה-EU bans"? השבתי בשאלה.

מסתבר, אגב התהליך של היווצרות הגוש האירופי והחלת חוקים משותפים לכל המדינות בגוש, שצל ממשי מוטל על עסקים פרטיים שכאלו, שמתקיימים מהכנת פורמולות ותכשירים צמחיים, כי במדינות מסוימות באירופה (בצרפת למשל), הדבר אסור באופן מוחלט אלא אם זה תחת מרשם של רופא.

לא ש-Hambley’s מייצרים את הטינקטורות שהם משתמשים בהן. הם קונים אותן מיצרנים רשמיים ומוכרים, אבל הצל מעיב על העסק שלהם.

"אז מה אתם עושים בנידון"? המשכתי לשאול, "ממשיכים כרגיל בינתיים וממתינים לראות מה יילד יום" הן עונות לי בנמיכות רוח מסוימת אבל במציאותיות אנגלית קרה ובלתי מתפשרת.

קניתי 50 מל' של שמן עץ התה וחזרתי למכונית. המשכנו לנסוע לאותה כוס התה המיוחלת.

 

את דניס אני מאוד שמח לראות כל פעם מחדש. בגינה שלה היינו נפגשים, כמה מאיתנו הסטודנטים של אותו המחזור, מתפשטים בשמש האנגלית (???) ומתאמנים בבדיקות קליניות ועושים חזרות על קבוצות הצמחים השונות, לקראת בחינות הסיום של הלימודים.

 

לאחר סיום הלימודים וההסמכה, דניס פתחה מעין חנות-קליניקה קטנה באחת העיירות הסמוכות למקום מגוריה, בתקווה להיהפך למרפאה הצמחית המקומית. לפני כשנה היא סגרה את החנות ומאז ועד עכשיו לא עוסקת עוד במקצוע כמעט בכלל. המציאות היומיומית של תשלום שכר דירה בעבור העסק, קניית טינקטורות למדפים שלה, איתן היא קיוותה לרפא את תחלואי האוכלוסייה, פרסום, אמנם בקנה מידה מקומי וקטן, אבל בכל זאת – כל אלו שחקו אותה למדי ובמהלכן של כשלוש שנים שהחנות שלה הייתה פתוחה היא נאבקה רוב הזמן עם מאזן שלילי של תזרים מזומנים. בסופו של דבר החליטה שזה לא שווה את הזמן שלה (הייתה מעבירה שבועות שלמים בחנותה בלי שלקוחות נכנסו כמעט בכלל), שלא לדבר על התסכול וסגרה את החנות.

 

היא דווקא סיפרה לנו על עוד חברה ללימודי ההרבליזם, סופי לאמב, בתו של ההרבליסט הוותיק בריאן לאמב, שפתחה בשותפות עם אחותה קליניקה באחת העיירות היותר גדולות באזור - שבעצם עושה חיל. הן (סופי ואחותה) מתרכזות בעריכת סדנאות והרצאות לקהל הרחב, עם שימת דגש גדולה על אכילה בריאה ותכניות הרזייה. הטיפול בצמחים נכנס שם כעניין נלווה, כמו בדלת האחורית, להשלמת התמונה.

מזלה הטוב של דניס שיחק לה בדמות בעלה, מייקל, שהוא מנכ"ל ושותף בחברת פרסום עמוסה בעבודה, כך שיש מספיק כסף למחייתם, ודניס חיה את חייה בנוחות יחסית...

 

אז היא מדברת שוב על לנסות ולטפל קצת, מהבית (יש לה אגף קטן ליד המחסן, אותו הפכה לקליניקה ביתית, העבירה אליו את מדפי הטינקטורות שלה ושם היא פוגשת מדי פעם איזה מטופל וותיק) ומצד שני מתלבטת לגבי שכירת בית על החוף בקפריסין וניסיון לעשות שם משהו עם עצמה.

אח... צרות של עשירים.

 

היא עשתה לי כוס תה אנגלי משובח (Lady Grey) ולזוגתי ספל קפוצ'ינו במכונת הקפה המושקעת שלה. אכלנו גם חתיכת עוגה וכשהתינוק התחיל לבכות ממש, כי היום שלו התארך קצת יתר על המידה, אמרנו שלום ולהתראות ונסענו בחזרה לבית השכור שלנו, לעשות לו אמבטיה ולהשכיב אותו לישון.

את ג'ון, בן כיתתי וחברי הקרוב ממש, לא יצא לי לפגוש, רק דיברנו בטלפון.

 

ג'ון פתח לפני כשבע שנים חנות/קליניקה צמחולוגית ברחוב הקניות המקומי בעיירת מגוריו ביורקשייר בצפון אנגליה. הוא מספר לי שרק עכשיו, כשבע שנים אחרי, הוא מצליח איכשהו להגיע למאזן חיובי ולא לגמור את השנה במינוס. זה ממש לא אומר שהוא 'עושה כסף טוב' מעסקי ההרבליזם שלו, אבל הוא מרגיש שיש איזשהו אור בקצה המנהרה.

 

לבוא ל-Sussex כדי להיפגש, מה שמבחינתו אומר לנהוג כחמש שעות, לא היה בא בחשבון, גם מפני שהוא היחיד שמאייש את החנות שלו ובעיקר מחמת עלויות הדלק.

ג'וני, לעומת דניס, כן סופר את הפאונדים ולא נוטה לבזבז מה שהוא לא ממש חייב.

שמחתי מאוד לשמוע את קולו ותמיד מעניין לי לדבר איתו.

שאלתי אותו על המהלכים להפיכת מקצוע ההרבליזם באנגליה לכזה המעוגן בחוק.

 

אני יודע שבשנים האחרונות מתבצע מהלך בפרלמנט הבריטי, שמטרתו לעגן את ההרבליזם בחוק, ועד כמה שידיעתי הגיעה לפני אותה שיחת טלפון, לתומי חשבתי שעברה הצבעה חיובית בעד העניין ומעתה ואילך, הרבליסטים ברחבי אנגליה הם בעלי מקצוע מוכרים מבחינה ממסדית.

 

אז מסתבר שזה לא כך. ג'ון עדכן אותי שנכון, היה וקיים עדיין מהלך שכזה, וגם עברה הצבעה חיובית אחת בפרלמנט, מה שהעביר את ענייני ההרבליסטים לטיפול של משרד הבריאות האנגלי.

 

רק שמאז ההצבעה הזאת התחלף השר באותו המשרד וכנראה שכל העסק נכנס אצל השר החדש לאיזו מגירה, או שהוא פשוט אינו מעורה במצב, או שהעניין פשוט לא כזה חשוב עבורו (או שלהיפך – הוא מספיק חשוב כדי שידאג לגנוז אותו לעת עתה...).

 

הרבליסטים באנגליה בימינו עוסקים במקצועם משום חופש העיסוק, לא משום ההכרה הממסדית.

ג'ון מספר לי על כנס הרבליזם שנכח בו לא מזמן, פגש כמה מבני המחזור שלנו, גם את דניס ואת סופי לאמב, גם את בריאן לאמב, אביה של סופי. הוא אומר שבריאן אינו מאמין בכל המהלך הזה של מיסוד העיסוק בהכרה הממסדית וטוען שהרבליסטים ימשיכו להיות מי שתמיד היו – עוסקים במקצוע קצת לא קונבנציונאלי ונמצאים קצת מחוץ לעיני מוסדות הציבור.

 

את בריאן לאמב פגשתי בעבר ותמיד הוא עשה עלי רושם של איש מוזר למדי, אבל אני חייב לומר שבאופן אישי אני מאוד מסכים עם דעתו זו ולמען האמת חי עם העובדה הזאת די בשלום.

 

וג'וני? הוא ממשיך בעיסוקו כהרבליסט המקומי, מוכר את הקרמים שהוא מכין ואת הפורמולות שהוא רוקח, ממש נדלק על הרעיון שלי של לימוד צמחי מרפא לקהל הרחב במין קבוצות בית מקומיות וכמו שאר אנשי המקצוע המוזר הזה באנגליה – מרכין את הראש וממשיך לשאת בעול של הקיום הלא פשוט הזה בעידן יקר מאוד ומטורף מהרבה בחינות, מקווה שימשיך להיות טוב ושאותו האור שהוא רואה בקצה המנהרה לא יכבה כך פתאום...

 

לפני שעזבנו את East-Sussex עוד תפסתי הזדמנות באיזה יום וקטפתי קילו וחצי של פירות עוזרר, כדי לקחת איתי לארץ (פשוט לא יכולתי להתאפק) ואז נסענו לעוד ארבעה ימים של חופש אמיתי בלונדון. הסתובבנו בפארקים הצבועים בכל גווני השלכת, שטנו על הנהר ת'מז מבתי הפרלמנט אל Tower of London, אכלנו בצ'יינה טאון ואפילו קנינו קצת בגדי חורף לילד. לא נפגשנו עם אף אחד...

 

קליניקות של הרבליסטים בעיירות המקומיות, מטפלים באוכלוסייה הכפרית המקומית. לונדון מלאה בחנויות של מרפאים והרבליסטים סינים בכל מקום. לאלו וגם לאלו האיגודים המקצועיים שלהם, כנסים מתקיימים בכל שנה ולבעלי המקצוע ישנה האפשרות האישית להתפתחות מקצועית ראויה ומסודרת.

 

חזרתי לארץ מחוזק בדעתי שהמקצוע המוזר הזה שאני עוסק בו, תמיד היה קצת לוט בערפל, לא קונבנציונאלי ולא במרכז התודעה הציבורית, אך גם תמיד קיים שם מתחת לפני השטח ועם הזמן והתקדמות הדורות, גם פחות ופחות נרדף. מכאן ועד להכרה ממסדית ארוכה מאוד הדרך וכל עוד חברות תרופות מגלגלות מיליארדי דולרים בכל שנה ומשפיעות על החלטות בדרגים הגבוהים, כנראה גם שהדרך הזאת עוד תלך ותתארך ותמיד יהיה מי שישים רגל למהלך שכזה. עדיין, זה אף פעם לא מנע מהרבליזם להמשיך ולהתקיים (גם לא, דרך אגב, בזמנים שהיו שורפים אנשים כמונו על המוקד באשמת עיסוק בכישוף) וכנראה שגם בעידן שאנו חיים בו היום, זה לא ימנע.

 

מי שבוחר בדרך זאת בחייו, כנראה שקצת כמו ההרבליסט האנגלי הממוצע של ימינו, צריך להרכין מעט את ראשו, לקוות לטוב, לעשות כמיטב יכולתו לעבוד בטוח ומקצועי ולעזור למטופליו ככל האפשר ולהמשיך לסחוב את העגלה הזאת בלי לשאוף להגיע אל השמיים...

 

 

boaz-zur@013.net

 

 

עבור לתוכן העמוד