כניסה לחברים
סגירה

כניסה לחברים רשומים



השימוש בלבונה לקטורת ולרפואה בעבר ובהווה - מאת זהרה יניב בכרך Ph.D

למאמרים נוספים מאת המחברת הקישו כאן

עצי לבונה מפרישים מקליפתם שרף ריחני. בעת העתיקה ערכו היה יקר מפז והשתמשו בו לצרכים פולחניים ורפואיים. כיום ידועה פעילותם של השרף ושל השמן האתרי כנוגדי חיידקים ופטריות, נוגדי חמצון, נוגדי דלקת ומעוררי חיסון. המחקר המדעי המודרני מצדיק את המוניטין האגדי של הלבונה לאורך ההיסטוריה, ומגלה עניין בפיתוח תרופות חדשות מהצמח העתיק.

 

לבונה הייתה סממן הקטורת המובהק ביותר בעולם העתיק. השתמשו בה לצרכים טקסיים ולרפואה.
לבונה (Boswellia sp.) הוא עץ ממשפחת הבושמיים (Burseraceae). מקור שמו העברי במקרא: "נרד וכרכום, קנה וקינמון, עם כל עצי לבונה: מור ואוהלות עם כל עצי בשמים" (שיר השירים ד, יד). באנגלית היא קרויה Olibanum (במקור, מערבית: לבאן) וגם Frankincense (במקור, מצרפתית עתיקה: franc encens - "קטורת טהורה"). לצמח שמות נוספים בערבית: כנדר, חצלבן, לובן, שחרית וחוסלבן.
 
עצי לבונה מפרישים מקליפתם שרף ריחני (oleo-gum-resin) נוזלי. כאשר השרף יבש צבעו לבן, צהבהב או אדמדם. טעמו מר, ריחו כבד ומתקתק והוא מוגבר על ידי חימום.
 
כיום מפיקים את השרף באותן השיטות כמו בימים עברו. גורמים לעץ להפריש שרף ע"י חיתוך חתכים עמוקים בקליפה ושריטתה בכלי גרידה מיוחדים. הפעילות מתבצעת החל מחודש מארס ועד ספטמבר-נובמבר, בהתאם למין הלבונה. השרף עצמו נאסף פעם אחת בשנה ומיובש באופן טבעי. מכל עץ מפיקים שרף פעם אחת בשש שנים - זהו פרק הזמן הדרוש להצטברות של שרף בכמות ובאיכות מסחרית (עמר, 2002).
 
אזורי הגידול העיקריים של עצי הלבונה, וכן גם מקור הלבונה, הם בדרום חצי האי ערב, בסומליה ובאתיופיה. קיימים מיני לבונה אחדים, הנבדלים בתכונותיהם המורפולוגיות ובשרף המופק מהם. מפורסמים במיוחד: המין B. sacra = B. carteri , הגדל במחוז חצרמוות שבדרום תימן ובסומליה, המין B. frereana, הגדל במזרח אפריקה, והמין B. serrata, הגדל בהודו. סביר להניח שבתקופת המקרא מקור הקטורת והבשמים היה המין ה"קדוש" B. sacra, וזהו גם המין שנמכר היום בשוקי העיר העתיקה בירושלים.
 
שיירות גמלים עם מטען של מור ולבונה היו יוצאות מדרום חצי האי ערב לחופי הים התיכון ובייחוד לעזה, בדרכן ליוון ולרומא. מטענים אלה נחשבו יקרים מזהב. על הסחר במור ולבונה שלטו הנבטים ולאורך דרך השיירות, הלא היא דרך הבשמים, הקימו את עריהם.
 
במקדש המלכה חתשפסות, בדיר אלבחרי שבמצרים, קיים תבליט מהמאה ה-16 לפני הספירה, המתאר שתילים של עצי בושם מובאים למצרים. החוקרים סוברים שאלה עצי לבונה. לפי המשוער, שלחה המלכה חתשפסות משלחת לארץ פונט (חוף סומליה) כדי להביא עצי לבונה ולגדלם במצרים. ככל הידוע לנו, זהו הניסיון המתועד הראשון לאקלם צמחים. ניסיון זה כנראה לא צלח. עד היום קשה לגדל עצי לבונה. גן קטן ונחמד לצמחי שרף אקזוטיים, כולל עצי מור ולבונה, קיים בגן הבוטני בקיבוץ עין גדי.
 
הלבונה במקורות ישראל
 
הלבונה במקרא היא אחת מארבעת מרכיבי הקטורת שהבעירו במשכן (שמות ל, מז), וכן נהגו להוסיפה לקרבנות (ויקרא ב, א). הלבונה הייתה יקרה ביותר (ישעיה מג, כג) מכיוון שהובאה ממרחק, מארץ שבא (ירמיה ו, כ), ולכן נשמרה יחד עם אוצרות המקדש (דברי הימים א, ט, כט). ללבונה נתייחד מקום מיוחד במשכן (נחמיה יג, ט). בספרות חז"ל נזכרת הלבונה הרבה בקשר לדיני המנחות. הקטירוה בצורת גרגרים: "קורט של לבונה" (מנחות א, ב). החזיקוה בכלים מיוחדים: "בזיכין" של לבונה (זבחים יג, ו). משקה משכר של יין ולבונה ניתן להרוגי מלכות, כדי שלא יצטערו! (סנהדרין מג, עא), משקה זה הקהה את חושיו של הנידון למוות והפיג מעט את האימה (פליקס, 1976).
 
שימושי הקטורת
 
בתקופות קדומות שימשה הלבונה אמצעי לסילוק ריחות רעים. לדעת הרמב"ם, זו הסיבה שללבונה היה תפקיד חשוב במקדש. בתקופות קדומות נהגו להקטיר לבונה בעת קבורת המתים - לציון חשיבותם אך גם להפגת ריחות רעים. מסופר על הקיסר נירון, ששרף את כל מלאי הלבונה השנתי של העיר רומא, בהקטירו קטורת בטקס הלוויה של אשתו פופיאה. גם בקרב יהודי תימן נהגו להניח בשמים בתכריכי המת, ובמיוחד נהגו להקטיר לבונה (עמר, 2002).
 
לבונה הוקטרה גם לצרכים מיסטיים ונעשה בה שימוש בפולחן הפגאני. על פי הרודוטוס, (עמר, 2002) נהגו בבבל לשרוף לבונה בשיווי של 1000 כיכר כסף בחג, לכבוד האל מרדוך. הכוהנים במצרים העתיקה נהגו להקטיר לבונה במקדשי האלים. הסינים וההודים משתמשים בה בפולחנים הדתיים שלהם עד היום (וכן גם הנוצרים בכנסיות).
 
הלבונה כחומר מרפא בתקופה הקדומה
 
דיוסקורידס כתב על הלבונה, המכונה בכתביו: Libanon thus, שהיא "גדלה בערב, צבע השרף לבן, היא שמנה ודולקת יפה" ומשמשת לריפוי מחלות מעיים (Gunther,1968).
 
יש הרבה עדויות לשימוש רפואי בלבונה בימי הביניים (לב, 2002). "אוליבנום" מוזכר כמרכיב עיקרי בתרופה לטיפול במחלות עיניים, שנקראה "אלקטורי ירושלמי". לבונה הייתה מרכיב חשוב בתרופה לטיפול בפצעים מוגלתיים בגרון ושימשה לטיפול בשיגרון.
 
הרמב"ם מנה שימושים רפואיים רבים בלבונה: מרכיב ב"תרופת המלכים" נגד מלנכוליה ובתרופה לנשיכת כלב שוטה ולעקיצת עקרב ועכביש, לעצירת שטפי דם, לזירוז הגלדת פצעים, לריפוי מחלות עור. גם רופאים ערביים מתקופת ימי הביניים, כגון אבן אלביטאר, תיארו את הצמח ואת דרכי הפקת השרף והצביעו על שימושים רפואיים: ריפוי מחלות ודלקות עיניים, עצירת דימום וזירוז הגלדת פצעים, טיפול בכוויות, בטחורים, במחלות עור, בכאבי אוזניים, בנפיחות בשדיים ובמחלות ריאה, מעיים וכבד. השרף תורם לשיפור הזיכרון והתיאבון, להפחת גזים, לריפוי שיעול ולחיזוק שיניים וחניכיים.
 
יש לשים לב להמלצה ללעוס שרף לשיפור הזיכרון! המלצה זו חוזרת בשימוש המסורתי בלבונה. הנושא עדיין לא נחקר ואין התייחסות מדעית...
 
לבונה במסורות השונות
 
שרף לבונה נקרא בפי יהודי תימן 'חוסלבן' וגם 'לובן'. משתמשים בו להקטרת קטורת, ובנוסף, לרפואה: לחיטוי לאחר לידה, לריפוי שיעול, צינון והפרשת ליחה, לריפוי שיגעון, הפרעות נפשיות ופסיכולוגיות ולגירוש רוחות רעות (ריעאני 1963, Marshall 2003).
 
באירן ובעירק משתמשים בשרף לבונה להקטרת קטורת, ובנוסף, לשיפור זיכרון ולחבישת פצעים (לב, 2002).
 
בערב הסעודית לועסים את השרף או מוסיפים אותו לקפה, כמחזק זיכרון וכמשתן (Marshall 2002).
 
לסיכום, ברפואה העממית במזרח התיכון, משמש שרף הלבונה במסורות השונות כסם מכייח ולריפוי שיעול, לטיפול בפצעים, לחיטוי ולחבישה, ולשיפור הזיכרון!
 
שמן אתרי של לבונה מקובל כיום בשימוש ארומותרפי (Mikhaeil et al, 2003). הוא מומלץ להקלת נשימה בחולי אסתמה, והוא בעל השפעה מיטיבה במקרי צינון, שיעול, ברונכיט ודלקת גרון. השפעתו על העור מצטיינת בהסרת צלקות וסימני מתיחה, ועל השרירים - כמרגיע ונוגד עווית.
 
כימיה ומרכיבים פעילים
 
שרף לבונה מכיל 65%-85% מקטע שרפי (resin) מסיס בכוהל, 5%-9% מקטע נדיף שמכיל מונוטרפנים וססקיטרפנים (מסיס בממיסים אורגניים) ומקטע פוליסכרידי שנמס במים (Bruneton, 1999).
 
הרבה מאוד מחקרים נעשו בקשר להרכב הכימי של מיני לבונה שונים. מסתבר שהרכב השרף הריחני והרכב השמן האתרי משתנים בהתאם לאקלים, לאזור הגיאוגרפי שבו גדל הצמח ולתנאי ההפקה. כמובן שיש השפעה גם למין הצמח עצמו (Mikhaeil et al, 2003). השמן האתרי מופק מהשרף ומכיל מונוטרפנים וססקיטרפנים. המרכיב החשוב ביותר מבחינת הפעילות הביולוגית הן חומצות בוסווליות (boswellic acids) הנמצאות במקטע השרפי (Bruneton,1999).
 

איור 1: חומצה בוסוולית
 
בודדו מספר רב של חומצות שונות ממיני לבונה הודית, סומלית, וערבית. סוג החומצות וכמותן היחסית תלויות במין הצמח, וניתן לאפיין את הצמח לפי הרכב החומצות. בחפירות ארכיאולוגיות במפרץ הפרסי, זוהו חומצות בוסווליות בשרף של לבונה המתוארך למאה הרביעית לספירה!
(Evershed et al, 1997)
 
פעילות ביולוגית של שרף לבונה
 
נערכו מחקרים לא מעטים על הפעילויות הפרמקולוגיות של תמצית המופקת מן השרף, של השמן האתרי המופק ממנו ושל תרכובות מבודדות. השמן הראה פעילות נוגדת חיידקים, נוגדת פטריות ומעוררת חיסון (Marshall, 2003).
 
אצל הנזירים הפרנציסקנים בירושלים הייתה מקובלת תרופה מסורתית מהמאה ה-17, בשם הבלזם הירושלמי. תרופה זו נחקרה לאחרונה (Moussaieff, 2005). מסתבר שהכילה ארבעה מרכיבים: מור, לבונה, אלוי ואלה. מחקרים פרמקולוגיים (שנערכו על מיצוי אתנולי של השרפים) הראו פעילות נוגדת דלקת, נוגדת חמצון ובעלת יכולת חיטוי חזקה, כך שפרסומה עתיק היומין של התרופה היה מוצדק.
 
תשומת לב מחקרית מיוחדת הוענקה לפעילות השמן האתרי של לבונה הודית (B. serrata), בעקבות שימושיה ברפואה ההודית לטיפול במחלות דלקתיות. ובאמת נמצא כי החומצות הבוסווליות שבמיצוי הן בעלות פעילות נוגדת דלקת ויעילות לטיפול בדלקות מפרקים.
 
הפעילות מיוחסת ליכולתן של החומצות לעכב את האנזים 5 ליפוגנאז, אנזים מפתח בשרשרת הביוסינתזה של לויקוטריאנים, וע"י כך לעכב תהליכים דלקתיים. לאחרונה הוכחה פעילות נוגדת דלקת בניסויים בחיות (Ammon 2006). ניסויים קליניים ראשוניים מצביעים על יעילות הטיפול בכמה מחלות אוטואימוניות, כגון דלקת מפרקים, דלקת מעי כיבית ואסתמה ברונכיאלית. החוקרים ציינו את הפוטנציאל הרפואי הרב של השרף, בייחוד לאור היותו בטוח לשימוש (השפעות לוואי אפסיות).
 
סיכום
 
לבונה הייתה בשימוש האדם בתרבויות שונות במשך אלפי שנים. בתקופות הדומות היה קשה להשיגה ומחירה היה יקר מזהב. לבונה נחשבה למתנה יוקרתית ונחשקת על ידי מלכים וקיסרים. עד היום היא משמשת בטקסים דתיים. מחקרים מדעיים חדשים נותנים אישור לשימושים הרפואיים שהיו נהוגים במסורות העתיקות. עובדה זו חוזרת ומדגישה, כי ניתן עדיין לפתח תרופות חדשות ומבטיחות מצמחי רפואה עתיקי יומין.

 


  
מקורות:
 
לב א', 2002. סממני המרפא של ארץ ישראל וסביבותיה בימי הביניים. ארץ, תל אביב, 172 עמ'.
 
עמר ז', 2002. ספר הקטורת. ארץ, תל אביב, 87-95.
 
פליקס י', 1976. עולם הצומח המקראי. רמת גן, 160-262.
 
ריעאני י', 1963. סממני הרפואה העממית של יהודי תימן. עבודת גמר, ביה"ס לרוקחות, האוניברסיטה העברית, ירושלים.
 
 

Ammon H.P.2006. Boswellic acids in chronic inflammatory diseases. Planta Med.72. 1100-1116.
 
Bruneton J. 1999. pharmacognosy, Phytochemistry, Medicinal Plants. Lavosier Pub. Paris. P.468
 
Evershed R.P., van Bergen P.F., Peakman T.M., Leigh-Firbank E.C., Horton MC,Edwards D. 1997. Archaeological frankincense.Nature 390: 667-668
 
Gunther RT., 1968. Greek herbal of Dioscorides, Illustrated by a Byzantine.512. In English by I. Goodyear, 1655 (Facsimile of the 1934 edition). Hafner Pub. London
 
Marshall S. 2003. Frankincense: festive pharmacognosy. The Pharmaceutical J. 271: 862-864
 
Mikhaeil R., Maatooq G.T., Badria, F.A., Amer MMA. 2003. Chemistry and Immunomodulatory activity of frankincense oil. Z.Naturforsch 58: 230-238
 
Moussaieff E., Fride E., Amar Z., Lev E., Steinberg D., Gallily R.,Mechoulam R. 2005. J. of Ethnopharmacology 101: 16-26
 
 

 

עבור לתוכן העמוד