כניסה לחברים
סגירה

כניסה לחברים רשומים



תויון - השד שיצא מן הבקבוק - מאת אתי איזנרייך

למאמרים נוספים מאת המחברת הקישו כאן

 

מה המשותף לווינסנט ואן-גוך, אנרי דה טולוז-לוטרק, אדגר דגה, אדוארד מאנה, אוסקר וויילד, פבלו פיקאסו, ארנסט המינגווי ויוצרים רבים אחרים?

- הם חיו בפריז התוססת של סוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20, הם היו אמנים מוכשרים ונערצים, הם הכתיבו את חיי הבוהמה והזוהר והם היו שתיינים כבדים של משקה אלכוהולי חריף ופופולרי: האבסינת.

הליקר, שזכה לתפוצה מדהימה בצרפת, באירופה ומעבר לים, החל את דרכו הצנועה באזור הררי ושקט, משני צדדיו של גבול צרפת-שוויץ. ד"ר אורדינר (Ordinaire), רופא צרפתי שעבר לשוויץ אחרי המהפכה, רשם למטופליו תרופת פטנט צמחית לריפוי בעיות עיכול, למניעת מחלות ולחיזוק כללי. דובייה (Dubied) הצרפתי רכש את המרשם ב-1797, לאחר שזיהה את הפוטנציאל השיווקי שלו. ב-1805 הוא הקים חברה משפחתית לייצור אבסינת ומינה את חתנו, אנרי לואי פרנו (Pernod) כמנהל. עד מהרה הפכה התרופה המרה למשקה אלכוהולי נחשק, והעסק המשפחתי הלך והתרחב.

המרשם המקורי הכיל את הצמחים:
אניס (Pimpinella anisum) - זרעים
שומר (Foeniculum vulgare - fennel)
בן אזוב (Hyssopus officinalis)
מליסה (Melissa officinalis - lemonbalm)
אנג'ליקה (Angelica archangelica)
כוכב האניס (Illicium verum)
דיקטמנוס (Origanum dictamnus – dittany)
ערער (Juniperus communis)
אגוז מוסקט (nutmeg - (Myristica fragrans
ורוניקה (Veronica)
לענה רומאית (Artemisia pontica) – נוף הצמח

לענת האבסינת (Artemisia absinthium - wormwood), צמח מרפא שגדל באזור והעניק למשקה את שמו. לענת האבסינת מכילה absinthin (C30H40O6), אחד החומרים המרים ביותר הידועים ותויון thujone (C10H16O), לקטון מונוטרפני שמהווה 40%-90% מהשמן הנדיף.

אופני הכנה

על-פי המרשם המקורי, טוחנים את תערובת הצמחים, מזקקים באדי קיטור (למיצוי הטרפנואידים שבשמן הנדיף), מוסיפים לענה ומחממים (למיצוי הפיגמנט הירוק - כלורופיל), ולבסוף מוהלים את התזקיק באתנול. מתקבל משקה אלכוהולי חזק, 75% אלכוהול בנפח.

על-פי "מרשם מקורי" אחר, משרים תערובת של לענת האבסינת, אניס ושומר באתנול בריכוז 85% למשך הלילה. למחרת מוסיפים מים ומרתיחים-מזקקים את המשרה. בהמשך, מוסיפים מיצוי של לענה רומאית, בן אזוב ולימונית, ומסננים.

קיימים מרשמים נוספים להכנת אבסינת, כולם מבוססים על אלכוהול ומיצוי של לענה, בתוספת צמחים ארומתיים שונים.

לאבסינת ניחוח צמחי עשיר, טעם מריר וצבע ירקרק. הוא שוּוק כמשקה בריאות, וב-1844 אף סוּפּק ללגיונרים הצרפתיים שלחמו באלג'ריה, למניעת זיהומים ומחלות. לא ידוע באיזו מידה הוא הועיל לבריאות, אבל כשהחיילים חזרו למולדת, הביקוש לאבסינת עלה ותפוצתו התרחבה. במקביל, נוצר בצרפת מחסור ביין עקב פגיעת מזיקים בכרמי הגפנים. עברו כ-20 שנה עד שהענף התאושש, ובינתיים האבסינת כבר הפך למשקה החביב על בני כל המעמדות.

נהגו לשתות אבסינת ברוב טקס, בכלים מיוחדים (30 מ"ל אבסינת, מהול ב-150 מ"ל מים + קוביית סוכר). הדילול במי סוכר שחרר את השמן האתרי מהמיצוי הכוהלי המרוכז ויצר תרחיף בצבע לבן-ענן אופייני (בדומה לעראק ולאוזו, שגם הם מכילים אניס).

בתקופת נפולאון ה-III - אמצע המאה ה-19, שתיית אבסינת כבר הייתה לפולחן. כל אנשי הבוהמה הפריזאית (וכמעט כל אחד אחר) כבר היו מכורים ל"משקה הפייה הירוקה", וחיכו בקוצר רוח ל"שעה הירוקה" היומית. אבסינת היה ללהיט של בתי הקפה והברים. הוא סיפק רפואה לחולים והפוגה מקשיי היומיום לעניים, שימש כ"אפריטיף" שלפני ארוחת הערב לעשירים, וכהשראה לאמנים. משעות בין הערביים פריז כולה הייתה אפופה בריחות של אניס.

השפעת המשקה הייתה חזקה ומהירה. הוא נחשב בזמנו לנוגד דיכאון, מגביר יצירתיות ואפרודיזיאק. אבל בין השתיינים הכבדים נצפו גם תופעות לוואי חמורות כמו פרכוסים, הזיות והתנהגות פסיכוטית.

הרופאים הגדירו הפרעה חדשה וייחודית: "אבסינתיזם", שאופיינית לשתייני אבסינת וכוללת תסמינים כמו התמכרות, התרגשות-יתר, הזיות, טירוף, חוסר שינה, עוויתות, פרכוסים, התקפי אפילפסיה, ואפילו מוות. את ההשפעה המזיקה הם ייחסו לתויון (כאמור, מרכיב עיקרי בשמן האתרי של לענת האבסינת). נערכו ניסויים בהם חשפו עכברי מעבדה למינונים גבוהים מאוד של תויון ועל-פיהם נקבע שהחומר מזיק ואף ממית. למרות אזהרות הרופאים, הפופולריות של האבסינת עלתה, ובצרפת הוא הפך למשקה הלאומי.

האבסינת איים למוטט את תעשיית היין הצרפתי המסורתית. כרמי הגפנים חזרו להניב, אבל העסקים היו בשפל. מגדלי הענבים חברו לתנועות נוצריות ולגורמים נוספים, וביחד הם פתחו במתקפה כנגד האבסינת. עיתונאים וסופרים (ובהם אמיל זולא) גויסו לכתוב כנגד המשקה, שתדלנים נשלחו אל פוליטיקאים ומחוקקים, כמה מקרי רצח קשים נקשרו לשתייה של אבסינת ובמשקה דבקה תדמית שלילית, חולנית, לא מוסרית ומופקרת.

הופצו שמועות שוואן-גוך חתך לעצמו את האוזן ואף התאבד עקב הרעלת אבסינט. פורסם שאיכר שוויצרי רצח את אשתו ובנותיו בהשפעת אבסינת. נטען שהחיילים הצרפתיים מפסידים בקרבות בהשפעת אבסינת, וכי האבסינת גורם לטירוף,לשיתוק ולניוון, וכי תכונות אלו עוברות בתורשה ומסכנות את עתיד החברה. מחול השדים והלחץ על דעת הקהל היו אפקטיביים והתוצאות לא איחרו לבוא.

בין השנים 1905-1913, הטילו בלגיה, שוויץ, ארה"ב ואיטליה חרם על אבסינת. צרפת הצטרפה ב-1915 (מלחה"ע ה-I). אנגליה לא הכריזה רשמית על איסור, אבל בפועל צריכת האבסינת בה פסקה למשך 85 שנים. האבסינת נעלם מקדמת הבמה ומשולחנות בתי הקפה. ותשקוט הארץ... כמעט 100 שנה.

בצ'כיה, בספרד ובמדינות נוספות (כולל מזקקה אחת בשוויץ), המשיכו לייצר ולשתות אבסינת. בארצות אלה לא נרשמה תחלואה כלשהי ב"אבסינתיזם". לא נרשמו הרעלות משימוש רפואי בלענת האבסינת. לא נרשמו הרעלות מאכילת צמחי תבלין נפוצים שמכילים תויון, כמו מרווה, טרגון ואחרים.

בצרפת נסגרה חברת פרנו, יצרנית האבסינת. כעבור חמש שנים, ב-1920, היא חידשה את פעילותה והוציאה לשוק ליקר חדש שנקרא פרנו (משקה פופולרי בפני עצמו, ונטול A. absinthium). אחריו נכנס לשוק גם פסטיס (חיקוי מוצלח במחיר זול יותר). טוענים שמשקאות אלו הכילו תויון בריכוז גבוה יותר מהאבסינת המקורי. הם מעולם לא נאסרו לשימוש.

תויון מצוי בתרופות צמחיות וידוע עוד מהרפואה היוונית כמשמיד חרקים, נוגד תולעים ומשכך כאב. במוצרי רפואה וקוסמטיקה הוא משמש להרגעת גירויי עור וכחומר משמר. תכשירים כמו ויקס להקלה על הצטננות, תכשירים למניעת עקיצות חרקים, תכשירים להרחקת מזיקים מארונות בגדים, כולם מכילים תויון וטרפנים נוספים. הם לא נאסרו לשימוש.

100 שנים מאוחר יותר...
הצטבר ידע עובדתי ומחקרי חדש:

 וינסנט ואן-גוך אמנם היה מכור לאבסינת, אבל הוא גם אהב לשתות טרפנטין ולאכול צבעי ציור, והיה מעורער בנפשו. האבסינת היה רק חוליה אחת במסע ההרס העצמי שלו.

 בניגוד למה שחשבו בעבר (על סמך בדיקות מעבדה שכנראה לא היו מספיק מדויקות), ידוע כיום, שמעט מאוד תויון שורד את תהליך הזיקוק בהרתחה, וכמות התויון בליקר אבסינת הייתה כנראה נמוכה מכדי להסב השפעה כלשהי על מערכת העצבים.

 כמות התויון תלויה באופן ההכנה: כאשר מזקקים צמחים טריים (באידוי) מתקבל שמן אתרי עתיר תויון, שכנראה נשאר בשלמותו במוצר הסופי; ואילו כאשר מזקקים משרה אלכוהולית כמות התויון נמוכה, ובכל מקרה ניתן לשלוט בה באמצעות ניטור טמפרטורת הרתיחה וההתעבות.

 לא התויון גרם ל"אבסינתיזם" - ההפרעה הנפשית המזוהה עם המשקה, אלא האלכוהול עצמו (צריכת יתר), או מלחי מתכות שהוסיפו למשקה במטרה לשפר את צבעוניותו (אז עדיין לא ידעו על רעילותם), או צירוף של תויון ואתנול, או מעורבות של רכיבים נוספים, שטרם נחקרו וטרם זוהו.

 לתויון השפעות אפשריות רבות: הוא אנטי-מיקרוביאלי, מחטא, נוגד תולעים, נוגד שיגרון, מרגיע גירויי עור, מחזק רחם, גורם לבחילה ולהקאה, משפיע על מערכת העצבים המרכזית, נוירוטוקסי. במינונים גבוהים הוא גורם לפרכוסים, כשל כלייתי, נזק מוחי, שיתוק ואף מוות.

בניגוד למה שחשבו בעבר, כיום ידוע שאלפה-תויון רעיל יותר מבתא-תויון.

 בניגוד למה שחשבו בעבר, אלפא-תויון אינו דומה במבנהו ובהשפעתו ל-THC (החומר הפעיל של הקנאביס). אין לו השפעה פסיכואקטיבית והוא אינו גורם להזיות. אלפא-תויון פועל במערכת העצבים כמעכב תחרותי ל-GABA. GABA ממתן דחפים עצביים בסינפסות; אלפה-תויון עוצר את פעילותו ועקב כך מחולל פעילות מוגברת של מערכת העצבים, שעלולה לגרום לפרכוסים ואף למוות.

 השמן האתרי של לענת האבסינת מכיל עד 90% תויון. צריכה פנימית שלו מסוכנת יותר משתייה של ליקר אבסינת, ואף על פי כן יש לו שימוש רפואי, בעיקר לבעיות עיכול.

 שמן מדולל של לענה הוכח כבעל פעילות אנטי-מיקרוביאלית.

 מיצוי של לענה הוכח כבעל השפעה מגנה על הכבד, כנראה הודות לנוכחות של נוגדי חמצון ושל חוסמי תעלות סידן.

 מיצויים של לענה ושל צמחים אחרים באבסינת הוכחו כבעלי יכולת לשפר תפקוד קוגניטיבי.

 עישון לענה כבעל השפעה פסיכואקטיבית (בדומה למריחואנה): העדויות האישיות (הנלהבות) אינן מגובות בממצאים מדעיים.

המצב החוקי

החרם הרשמי עדיין תקף חלקית אבל אינו נאכף, ומשקאות אבסינת זמינים כיום באירופה ובארה"ב. הולנד התירה מכירת אבסינת ב-2004. התובע הכללי ערער וההליך המשפטי עדיין נמשך. בשוויץ, מולדת האבסינת, השימוש בקנאביס חוקי (השוויצרים אוהבים להשרותו בוודקה), אבל האבסינט היה אסור עד מרץ 2005.

בארה"ב אסור למכור אבסינת או משקאות שמכילים אבסינת, אבל מותר לייבא את המשקה "לצריכה עצמית". תקנות ה-FDA מגדירות את התויון כחומר לא בטוח לשימוש. מזונות ומשקאות שמכילים לענה, בן חרצית, אכילאה, תויה ועוד, חייבים להיות נטולי תויון. יחד עם זאת, צמחים מכילי תויון, כמו רוזמרין ומרווה (כולל שמן מרווה, שמכיל כ-50% תויון), מוגדרים כבטוחים לשימוש (GRAS - Generally Recognized As Safe).

האיחוד האירופי התיר ייצור של אבסינת ומשקאות דומים וקבע הוראות קפדניות באשר לכמות התויון המרבית המותרת במזון:
משקאות נטולי מרווה ונטולי אלכוהול - עד 0.5 ppm (mg/kg)
משקאות אלכוהוליים שמכילים פחות מ-25% אלכוהול - עד 5 ppm
משקאות אלכוהוליים מעל 25% אלכוהול – עד 10 ppm
משקאות ותרופות מרים (bitters) - עד 35 ppm

צרפת לא הסירה רשמית את החרם. ב-1998 חוקק חוק שאוסר על מכירת משקאות שנקראים אבסינת או שאינם עומדים ברגולציה של האיחוד האירופי. (יחד עם זאת, החוק הצרפתי מתיר לייצר ולייצא אבסינת).

האבסינת עבר מסלול מדהים

הוא התחיל כתרופה צמחית, הפך ללהיט ולסמל תרבות, הושמץ ונאסר לשימוש במשך עשרות שנים, זוּכּה מההאשמות שטפלו עליו, וכיום הוא כובש את מקומו מחדש בשוק המשקאות האלכוהוליים.

לפני 100 שנה, האבסינת סימל את ימי הזוהר של פריז, עיר התרבות והאמנות, והוא הונצח באחדות מיצירות האמנות המפורסמות של התקופה (וגם בסרט מולן רוז', שעורר מחדש את קסמו הרומנטי). אבסינת זוהה עם בוהמייניות ויצירתיות, ואפילו עם לידת הזרם האימפרסיוניסטי באמנות, בעקבות ה"אורות" שריצדו במוחם של המכורים למשקה.

בגלגולו החדש, האבסינת שוב מיוחצן כ"משקה אופנתי וסמל תרבות", אם כי יותר בהקשר של תרבות שתייה בברים. השוק מלא בגרסאות של אבסינת, רובן מתהדרות בנאמנות למרשם המקורי. קושרים לאבסינת שמות תואר כמו "מנטה עם נפלם", "השד הירוק" ו"המשקה האסור", ומקובל להצית אותו לפני השתייה. אבל טקס האש והתדמית הבועטת לא מביאים את ה"היי" המיוחל. אמנים ויוצרים בני זמננו שואבים "השראה אמנותית" מכימיקלים חדשים. ימי הזוהר חלפו לבלי שוב.

המקרה המוזר של האבסינת מדגים כמה בעיות בהקשר לחקיקה ולרגולציה:
 יחסי ציבור: לובי תקשורתי וקשרים מתאימים יכולים לחסל מוצר, גם בתואנות שווא.

 תחרות עסקית: בעלי אינטרסים מסתירים את המניעים האמיתיים שלהם ומשתמשים בטיעונים מתחום המוסר, הבריאות וכיו"ב, כדי להפיל מוצר מתחרה. חבירה עם גורמים נוספים מגבירה אפקטיביות.

 אפקט הדומינו: רגולטורים במדינות שונות מושפעים זה מזה ולעתים מקבלים החלטות אופרטיביות ללא בסיס עובדתי מוצק.

 פיתרון נקודתי: לכאורה, החרם על האבסינת היה צריך להיות מלווה באיסור גורף על שימוש בצמחים או מוצרים שמכילים תויון בריכוז גבוה. בפועל התקבלה החלטה נקודתית ולא נקבעה מדיניות כוללת. אגב, תויון מצוי כנראה במשקאות אלכוהוליים פופולריים נוספים, כמו בנדיקטין, ורמוט, שרטז, מיני וודקה ועוד.

 טחנות הצדק טוחנות לאט: החרם על האבסינת הוטל בתחילת המאה הקודמת, על סמך ידע זמין בתקופה ההיא. המדע התקדם, כלי המחקר השתכללו, חלק מהידע הישן הופרך – אבל ההחלטות הרגולטוריות המגבילות נשארו בתוקף לאורך עשרות שנים.

בשולי הדברים

בסך הכל הקלקתי "תויון" בגוגל. רציתי לדעת על פעילות החומר ועל ריכוזו במינים שונים של אכילאה. בתוך 0.31 שניות עלתה מולי רשימה ובה 133,000 אתרים עם המילה המבוקשת. לפתע, נשאבתי לתוך עלילות האבסינת: סיפור שהוא כולו יציר האינטרנט וטעון אישוש ואימות, והוא רק קצה הקרחון, שכן רפרפתי על פני 20 עמ' מתוך 66 עמ' המציגים אתרים עם "תויון". מערכת גוגל התנצלה על שהסירה כניסות דומות מאוד ל-653 שכבר הוצגו ואפשרה לי להעלות גם אותן. ויש גם מרשמים להכנה ביתית של אבסינת, לכל המעוניין.

פינת הלשון

מקור המילה "אבסינת" absinthium הוא מיוונית: apsinthion, שפירושה "מר", על שום המרירות הרבה של העלים.

שמו האנגלי של הצמח הוא Wormwood (- מתייחס להשפעתו כנוגד תולעים), ובגרמנית Wermut. פרחיו שימשו להכנת יין ורמוט Vermouth– ומכאן שמו.

עבור לתוכן העמוד